שאלת השאלות של פרשת "שמות": למה הדרך אל הגאולה ואל קבלת התורה חייבת לעבור דרך המיצר הצר והכואב כל כך?
המעבר בין ספר בראשית לספר שמות הוא אולי המעבר החד ביותר בתורה כולה. רגע אחד, אנחנו נמצאים בפסגת העולם – יוסף המשנה למלך, יעקב אבינו מברך את פרעה והשבטים חיים ברווחה ובכבוד בארץ גושן. אנחנו מרגישים בבית. ברגע הבא, בתחילת ספר שמות, אנחנו צוללים לבור תחתיות של שיעבוד, גזירות השמדה וחושך מצרים.
השאלה המהדהדת מתוך הפרשה היא לא היסטורית, אלא אמונית וקיומית: למה? למה הדרך אל הגאולה ואל קבלת התורה חייבת לעבור דרך המיצר הצר והכואב כל כך? האם ההשגחה העליונה לא יכולה הייתה להוביל אותנו לארץ המובטחת במסלול "נקי", ללא כור ההיתוך של הייסורים?
בתוך הפרשה העמוסה הזו, מסתתר רגע קטן ומכונן, ששופך אור חדש על משמעות המשבר בחיינו הלאומיים והאישיים.
משה רבנו בורח ממצרים. הוא לא יוצא כשליח מכובד, אלא כפליט נרדף. גזר דין מוות מרחף מעל ראשו, לאחר שהרג את האיש המצרי, שהכה יהודי. הוא מגיע למדיין חסר כול, מתיישב על הבאר ושם מתרחש המפגש עם בנות יתרו. הוא מושיע אותן מיד הרועים והן רצות לאביהן ומדווחות בהתלהבות: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים".
מי באמת הציל את בנות יתרו?
חז"ל במדרש רבה (שמות א', ל"ב), עוצרים על המילים הללו בפליאה. למה הן קוראות למשה "איש מצרי"? הרי משה הוא עברי, לבושו ושפתו שונים. אלא, מסביר המדרש, שמשה עצמו אמר להן משפט משנה תודעה: "אל תודו לי. אותו מצרי שהרגתי – הוא זה שהציל אתכן".
והמדרש מביא משל נפלא ומפתיע:
משל לאדם שנשכו ערוד (מין נחש ארסי) והיה רץ בבהלה אל הנהר כדי לרחוץ את רגלו במים הקרים ולעצור את הארס. כשהגיע מתנשף לנהר, ראה שם ילד טובע ומשווע לעזרה. הושיט האיש את ידו ומשה את הילד מן המים.
אמר לו הילד: "אדוני, הצלת את חיי, אני חייב לך תודה נצחית".
ענה לו האיש: "אל תודה לי. תודה לערוד שנשך אותי. אלמלא הוא נשך אותי, לא הייתי רץ לנהר ואתה לא היית ניצל".
כך אומר משה לבנות יתרו: אתן חושבות שהגעתי הנה לטיול? הגעתי לכאן כפליט, בצער, בפחד ובבריחה. האיש המצרי שהכה את היהודי, הסיטואציה הנוראה הזו שגרמה לי לברוח ממצרים ולעזוב את הארמון – היא הסיבה שאני כאן היום להושיע אתכן. המשבר הוא השליח.
הנשיכה שמעוררת את העולם
יש כאן עומק עצום בהבנת דרכי ההשגחה וזהו מסר קריטי לימינו אנו. אנחנו רגילים לחלק את המציאות ל"טוב" ול"רע". שקט הוא טוב, זעזוע הוא רע. בא מדרש רבה ומלמד אותנו: ה"איש המצרי", אותה צרה שגורמת לנו לברוח, אותו קושי שמטלטל את עולמנו, הוא לעתים קרובות הכלי שבלעדיו לא היינו מגיעים לייעוד שלנו.
היום, יותר מתמיד, אנחנו מרגישים את "נשיכת הערוד" ברמה הגלובלית. האנטישמיות שמרימה ראש ברחבי העולם, הצביעות במוסדות הבין-לאומיים, והתחושה שאין לנו באמת מקום בטוח בגולה – כל אלו הם תזכורות כואבות. לפעמים, היינו רוצים להישאר באזור הנוחות, להתערות, להרגיש חלק ממשפחת העמים. אבל אז מגיעה המציאות ונושכת.
אבל הנשיכה הזו היא גם זו שמריצה אותנו אל "המים". היא זו שמזכירה לנו מי אנחנו. היא זו שגורמת ליהודים בכל העולם להתאחד, לחזור לזהות שלהם, להבין שיש לנו גורל משותף וייעוד משותף. הלחץ החיצוני, באופן פרדוקסלי, הוא זה שמנקה מאתנו את הסיגים ומחזיר אותנו לליבה של עצמנו. בלי "האיש המצרי" שרודף אחרינו, אולי היינו שוכחים שאנחנו בדרך לארץ המובטחת.
אם קשה לך – סימן שאתה בעלייה
אנחנו לא מזמינים את הייסורים, אבל כשהם מגיעים, אנחנו בוחרים שלא ליפול לייאוש, אלא לראות בהם קריאת כיוון.
יש כלל ידוע אצל רוכבי אופניים ומטפסי הרים: כשהנסיעה הופכת לקלה, כשהדוושות מסתובבות ללא מאמץ והרוח בגב – סימן שאתה בירידה. זה אולי נעים לרגע, אבל זה מוביל למטה.
לעומת זאת, כשהשרירים שורפים, כשהנשימה כבדה, כשהדרך הופכת תלולה וקשה וההתנגדות גוברת – זה הסימן המובהק ביותר שאתה בעלייה. אתה בדרך לפסגה.
הקושי שאנחנו חווים היום, כעם וכאנשים פרטיים, הוא ההוכחה שאנחנו מטפסים. אנחנו בונים קומה חדשה בזהות שלנו, בחוסן שלנו ובאמונה שלנו. אל תיבהלו מהקושי, חבקו אותו – הוא רק מעיד שאנחנו בכיוון הנכון, למעלה.
שבת שלום, גיא








