ברצועה ה-11, “אם הייתי”, יש שורה כזאת: “אם הייתי אומר שאלפים ידעו את המילים שלי…”, ברצף של אם-הייתי-אומר כאלה, שמתכוונים ל: בטח לא היו מאמינים. בסדר, אני לא שופט, אבל ל”גלגל החיים”, הדיסק החדש של קפה שחור חזק, לא מצורפות המילים, גם את השורה הזאת ציטטתי מהזיכרון ואיך האלפים ידעו את המילים?
ידעו. זה ברור. הרדיו ידפוק להם את המילים האלה לראש כמו מסמרים, עד שבהופעות הם ישירו יחד עם הצמד המצליח, בפרמטרים הטועים של כאן ועכשיו.
קפה שחור חזק הולכים משיא לשיא, כובשים במות, מחממים כוכבים מחו”ל, מופיעים בארה”ב, אנגליה, צרפת וגרמניה, אהובים מאוד על החיילים וגם זכו בפרס אקו”ם, בקטגוריית “פריצת דרך במוזיקה הישראלית”. גילוי נאות: אני לגמרי לא שותף להתלהבות מהם וגם לא מזהה את פריצת הדרך המדוברת.
הם עושים ראפ, די בינוני למען האמת, קצת אפקטים, קצת אלקטרוניקה, שום דבר שלא עשו, נגיד, ב”ת.א.ק.ט”, כבר לפני עשר שנים. כמו כל הז’אנר, הם מארחים את אחיהם לסגנון ומראפרפים נושאים שחוקים, בכתיבה סתמית, לא מבריקה ובביצועים שלא עושים חשק באוזן.
למעשה, קפה שחור חזק מייצגים היטב את הטענה שהבאז המעריץ המתקיים כבר זמן בתעשייה, סביב כל מה שצעיר עם תספורת משונה, אין לו על מה לסמוך.
לא עפתי מהכיסא ואני די עדין פה.