איכשהו תמיד יש עניינים דחופים יותר לטפל בהם. שוב אני משאירה דברים לרגע האחרון ועכשיו הכול יֵיעשה בלחץ. קלאסי אלונה
מאת: אלונה קוטלז׳
בשבוע הבא, אני נפגשת עם בעל הדירה שלי, על מנת לחדש את חוזה השכירות. קבענו ליום שני, בשעה 15:00. הדבר היחיד שאני צריכה להביא אלו צ'קים. זה במקרה גם הדבר היחיד שאין לי. זאת אומרת, אין מספיק. אז הזמנתי מהבנק פנקס חדש ועכשיו רק נשאר לאסוף אותו. כבר חודש, אני קובעת לעצמי בלו"ז לנסוע לבנק, באותיות בולטות, עם שלושה סימני קריאה וכבר חודש, אני דוחה את זה פעם אחר פעם.
איכשהו תמיד היו עניינים דחופים יותר לטפל בהם. ביום ראשון, יהיה לי זמן, אבל הבנק, ברוב חוצפתו, סגור ולכן קבעתי תור ליום שני בבוקר. שוב אני משאירה דברים לרגע האחרון ועכשיו הכול יֵיעשה בלחץ. קלאסי אלונה.
לפעמים, אני מפחדת שאלוהים יבחר ללמד אותי לקח דווקא ברגע כזה. שמשהו יקרה ובסוף לא יהיו לי צ'קים ולא אוכל לחדש חוזה. אני קצת בונה עליו שלא יעשה את זה. זו באמת לא אשמתי, גם פסיכולוגים מנוסים יעידו שיש אנשים שעובדים יותר טוב תחת לחץ. כאלו שהדד-ליין המתקרב מדליק במוח משהו שבשאר הזמן די רדום.
דחיינית מילדות
מאז ומתמיד אני ככה, מוזמנות לשאול את אימא שלי. אני זוכרת שבכיתה ז', היינו צריכות להכין "עבודת שורשים". מתחילת השנה, דיברו אתנו על זה, למה זה חשוב, איך לגשת אליה ומה יכול לעזור לנו. זה באמת היה הנושא המדובר ביותר בשכבה שלי באותה שנה. אני זוכרת את ההרגשה הזו, מין כיווץ לא נעים מההבנה שכולם מסביבך בעשייה, חוקרים את המשפחה, נוברים באלבומים ישנים וכבר מדפיסים דפים. זה היה כיווץ חזק מספיק כדי לעורר אשמה, אבל חלש מכדי לגרום לי להתחיל. אז עשיתי את מה שכל תלמידה דחיינית עושה ושבועיים לפני מועד ההגשה, סיפרתי לאימא על העבודה. כשסיימה לנזוף בי על חוסר האחריות, פתחה את עבודת השורשים של אחותי הגדולה, פריבילגיות של אחיות קטנות, והתחילה לערוך – מלבד החלק הראשון שמתאר אותי, שנאלצנו לכתוב מאפס, גם לא כל המידע על המשפחה המורחבת היה רלוונטי. חלק התחתנו, חלק שינו מקצוע, חלק מתו. כמעט בכל לילה, ישבנו על המחשב שעות ארוכות. בסוף, הייתה עבודה. האם הייתה טובה? מי זוכר. אבל הייתה.
סיבה להתחיל
אני חייבת לציין שזה השתפר עם השנים. הכיווץ התחזק. התבגרתי. את רוב המשימות, קטנות כגדולות, אני משתדלת לתעדף ולבצע במסגרת זמן נורמלית. כשניסיתי לרדת לשורש הבעיה, הבנתי שברוב המקרים, לא הייתי צריכה תאריך סיום. הייתי צריכה סיבה להתחיל.
לפעמים, זו הייתה ההבנה שאם לא אעשה את זה עכשיו, זה יישב לי על הראש אחר כך. לפעמים, פשוט הידיעה שבעוד כמה שעות, כבר לא יהיה לי זמן. לפעמים, זו הייתה מחויבות למישהו אחר, כמו, למשל, בעל דירה שמחכה לצ'קים שלו. לא הדוגמה הכי מחמיאה, אבל הבנתן את הרעיון.
העניין הוא להפוך את המשימה ממופשטת למוחשית. למרות שכנראה כל חיי אשחק עם המזל, את הדברים שחשובים לי באמת אני מספיקה לעשות ובזמן. כמו, למשל, לכתוב את הטור שלי.
שבת שלום
