שאלו אותי: למה לקחת סיכון, אם אין הכרח כזה אצלך, או אצל קרוביך? תשובתי היא שרבים מאתנו לוקחים סיכונים, במודע או שלא במודע, אז אם כבר לקחת סיכון – שיהיה למטרה חשובה של הצלת חיים
שמעון טל, חיספין
תרומת הכליה נחשבת מתנת חיים והיא אכן כזו; מעניקה חיים חדשים לחולה. עם כל ילד שזכיתי להביא לעולם, נולדה גם חבילת לידה מיוחדת, הכוללת דאגות, תקוות ואכזבות, ציפיות ושמחות, כעסים, תסכולים וסיפוקים. כל אלה מתנקזים ללב אוהב של הורים. בתרומת הכליה, זכיתי לתת חיים עם פטור ממשא הרגשות הנלווה. אין חבילה! יש למקבל הכליה משפחה חמה ואוהבת, הכוללת אבא ואחים, אישה וילדים, ששמחו להעמיס על לבם את חבילת הרגשות הנלווית ללידה, גם אם היא לידה מחדש.
זהו, אולי, אחד ההבדלים בין הענקת חיים מן השליה לזו שבאה מן הכליה! ככל שהבדיקות הרפואיות אישרו את ההתאמה שלי לתרום, ובישְֹרו שיש התאמה טובה ביני ובין חולה המצפה להשתלה, התחלתי לשתף בתהליך את הקרובים לי ביותר: ילדיי והוריי וכן חברים קרובים. רובם הביעו אהדה. דווקא אלו מקרוביי שעוסקים בתחומי הרפואה היו מסויגים.
לקראת הפגישה עם הוריי, התמלאתי במתח וחשש. הוריי, שיחיו, שניהם אנשים מבוגרים בעשור העשירי לחייהם. הם דעתנים וחכמים, בעלי ניסיון חיים רב. אבא, מתוקף תפקידו כשופט, ליווה משפטים בהם דנו ברשלנות רפואית. היה ברור לי שיהיה לו מה להגיד וזה היה הבסיס לחשש שלי, כי כשאני על יד אבא, אני מרגיש כמו ילד ואם הוא אומר לי ‘לך תסתפר’, או ‘תלבש סוודר’, אני מציית. מה אעשה אם הוא יטיל וטו על התרומה?
כאשר סיפרתי להם, שאני בעיצומו של תהליך לקראת תרומת כליה, הגיב אבא מיד: “איזה מעשה אצילי! דבר נפלא. אילו היו מסכימים לקבל ממני כליה, גם אני הייתי תורם!”.
מאסר התודה
בימים הראשונים למסע המשותף שלי, עם המיועד לקבלת הכליה, הוא ואשתו הִרבו להודות לי ולמשפחתי. הרגשתי שהם ממש אסירי תודה. היה לי צורך לשחרר אותם מן ה”מאסר” (בעבר ישבתי בוועדות לשחרור אסירים… ). דימיתי את מצבם לאסיר, שכל חייו רואה את העולם מבעד לסבך של סורגים, החוצץ בינו לעולם. כך אסירי התודה, רואים את העולם מבעד למסך התודה שהם חבים למי שהעניק להם חיים.
בראשית שיחת ההיכרות שלנו, הבחנתי במבטא האמריקני שלו וקלטתי מדבריו שהוא הגיע ארצה והצטרף לקיבוץ, כשהיה כבן עשרים. אמרתי לו שכל אחד משתדל לעשות את הטוב שהוא יכול לעשות, בכלים ובכישורים שבהם התברך. גם אתה עשית טוב, שאינו מובן מאליו, כאשר עלית ארצה, תוך שאתה עוזב ארץ עם שפע אפשרויות, משפחה וחברים, שפה ותרבות ועוד דברים טובים. הצטרפת לקיבוץ והיית לעמוד תווך בו.
הוא הביט בי ותהה איך אני משווה, שכן הוא היה בחור צעיר ומתלהב, שבא לקיבוץ מתוך להט נעורים, מבלי שראה בכך ויתור כלשהו מצדו. אמרתי לו שדבריו מעידים שהטוב שבו נובע בטבעיות מאישיות השואפת להשפיע טוב. ניכר היה שהוקל לו וגם ממני נחסך עודף של תודות.
כשלושה ימים לאחר שהכליה שלי החלה לגמול את הנתרם משבע שנות דיאליזה, עליתי לתורה וברכתי הגומל. נוהג הוא בעולם, אדם מברך “ברכת הגומל”, אנשים מעטים מן הקהל מתעניינים על מה ולמה, והקהל עונה מה שעונה, כמצוות אנשים מלומדה. רגע לפני “ברכת הגומל”, פניתי אל הקהל. ביקשתי לשתף את הציבור ברקע לברכה שלי. אמרתי שאני עומד לברך “הגומל” לרגל ניתוח תרומת כליה, שעברתי שלושה ימים קודם לכן. הוספתי ואמרתי, שהתייעצתי עם שתי כליותיי והחלטתי להקדים ברכה ל”ברכת הגומל” שלי: “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים . גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ .אַפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת”.
בהתרגשות עצומה, בירכתי את ברכת “אשר יצר”, תוך שאני מדגיש את המילים הטעונות שמופיעות בה: “חכמה”, “להתקיים”, “אפילו” “ומפליא”. ורק אז פתחתי ב”ברכת הגומל”, כשדמעות חונקות את גרוני. חשתי שהעליתי את ברכת “אשר יצר” מן המקומות הנחותים בהם היא נאמרת פעמים אחדות ביום, לרוב בהיסח הדעת, אל בימת בית הכנסת, מול ספר תורה פתוח!
נוף קהילתו
במהלך ההכנות לניתוח ואחריו, פגשתי תורמי כליה ומקבלי כליה, ששיתפו עם אחרים את התחושות שלהם. נגע ללבי אחד מהם, שסיפר לי שתרם כליה לקרובת משפחתו, שהייתה מרותקת שנים רבות לדיאליזה. הוא סיפר על השמחה שלו, כשנודע לו שהוא מתאים לתרום לה. הוא הוסיף וסיפר שכעבור שלוש שנים, הכליה שהעניק הפסיקה לפעול. שאלתי אותו עד כמה זה מצער, או מתסכל. העזתי לשאול גם אילו ידע מראש שהתרומה היא לזמן קצר, האם בכל זאת היה תורם. הוא השיב לי וברק בעיניו: “בוודאי! ללא כל ספק! אתה יודע כמה אני מאושר שנתתי לבחורה שלש שנים של רווחה? שלוש שנים של חופש ממכונה? שלוש שנים של שמחה לכל הסובבים אותה?!”.
תורמי כליה מתראיינים בוועדות שונות, המבררות עד כמה התורם עצמאי בהחלטתו ולא מחויב לרַצות מִשהו וכן עד כמה הוא מבין את המשמעות הרפואית של מעשהו. אחת השאלות שעולות בוועדה, ונשמעת לא אחת גם מפי ידידים המנסים להיכנס לעורו של התורם, היא: למה לקחת סיכון, אם אין הכרח כזה אצלך, או אצל קרוביך?
תשובתי היא שרבים מאתנו לוקחים סיכונים, במודע או שלא במודע, למטרות שונות כגון: חציית כביש שלא במעבר חצייה, קפיצת בנג’י ועוד ועוד. אז אם כבר לקחת סיכון – שיהיה למטרה חשובה של הצלת חיים.
שאלה נוספת שעלתה במהלך שנת ההכנה היא מידת ההשפעה של החברים שכבר תרמו וכן, אם היותי חבר בקהילה שתודעת תרומת הכליה בה גבוהה, השפיעה על ההחלטה לתרום. עניתי שאדם מושפע מאוד מן הסביבה בה הוא חי והוא מנהל את אורח חייו בהתאם. הבחירה שלי לחיות בקהילה שזכיתי להיות בין מייסדיה, מהווה תשתית למקורות ההשראה להתנהגותי במרוצת שנות חיי. אשריי ואשרי חבריי, שאלו הן הבחירות שלנו ואלו הן התרומות שלנו.
