יום העיון ה-15 לזכר מושיק גרליק היה, כרגיל, מעניין ביותר ומשך אליו קהל מכובד, מהגולן ומחוצה לו. מושיק, איש ההתיישבות, מבוני הגולן
אפרת בדיחי, קשת
אינני יכולה “לחלוף דרך חַלְפִי” מבלי מֵשִׂים; לעבור במסדרון מדרשת הגולן מבלי להתרגש ממילותיו של המשורר אברהם חלפי, לצד תמונתו של מושיק, בפתח האולם הגדול שלזכרו.
“לדרכים אין עיניים לראות/ מה עמקו/ חלומות הולכיהן“, כתב חלפי.
מי שהצמיד את המילים האלה לתמונתו של מושיק, ודאי הכיר אותו ומן הסתם אהב אותו. ודאי ידע למה בחר בהן, או לפחות השתתף ביום העיון האחרון, כמו ב-14 שקדמו לו. כולם עסקו בחלומותיו הגדולים של מושיק, תחת כל כובעיו, הרשמיים ואלה שלא. הוא הספיק גם לטוות קורים רבים להגשמתם, ב-60 שנותיו חסר 11 יום עלֵי אדמותיו, אדמותינו.
כמו מושיק, נולדתי גם אני בחשוון. אולי אזכה גם למות בו, עוד המון שנים. אני חולפת לצד מילותיו של חלפי, לצד תמונתו של מושיק, המחייכת אליי קלות מתחת לשפמו ומשפילה מבט. לי כבר מלאו, בחשוון האחרון, שש שנים יותר מגילו. מה כבר הספקתי אני לחלום. ומה להגשים…
מושיק. מי שחלם ומתגשם לו החלום.
מבט רחוק ורחב
“מיליון ומאה אלף דונם אני צריך לרַשֵּׁת במערך היסעים“, אמר חיים רוקח, בדברי ברכתו הפותחים את הכנס. “כגודל גוש דן. זה מטורף: כמה צריך להשקיע בשביל להסיע ילד מנמרוד לחוג קרמיקה. זה חייב להשתנות. צריך להכפיל את אוכלוסיית הגולן. לא רק לעבות יישובים. צריך גם להקים חדשים. רמת טראמפ חייבת להתפתח. עוד יישוב צריך לקום באזור חושנייה“.
לִבּי העוצר טרמפים בצמתי הסביבה, התרחב משמחה. לפי שעה, מלשמוע…
דינה (במלרע!) גלעד בֵּרכה בשם “מכון שמיר למחקר“, שהיא המנכ“לית שלו. המכון הוא שושבין ראשי במסורת כנסי מושיק. כמו קשתית ראויה, פנתה דינה מיד אל פרשת השבוע… “התחלנו זה עתה לקרוא את ספר שמות“, אמרה. “ככה צמח גם הגולן: מבודדים – לעם; עוד קיבוץ ועוד מושב. ‘מכון שמיר‘ צמח מחמישה עובדים, בדירה קטנה בבניין קצרינאי ישן – ל-80 עובדים במשכנו החדש, רובם תושבי הגולן. חמישה חוקרים חדשים עלו לכאן השנה. נוספים בדרך. כל חוקר חדש מביא אתו תחום מחקר חדש. כיום, מפתחים את תחום ההשכלה והתעסוקה. יש הרבה מה לעשות בתחום הזה בפריפריה. הקונפליקטים, בין השמירה על הנופים הפתוחים ומשאבי הטבע לבין צרכי החקלאות, הם מן הנושאים שאנחנו עסוקים בהם, דבר יום ביומו. אני מאחלת לעצמנו שנדע לשמר את הייחוד הגולני שלנו“, סיימה דינה במשאלת לב משותפת לכולנו.
רחלי, בתם של מושיק ותבלח“א, מאירה: “אבא היה המתכנן רחק–הרואי ורחב–המבט. ככה גם בתכנון המשפחה: בן אחד בהתחלה, בשביל הכבוד, שלוש בנות בשביל לעבוד ושני בנים בסוף, בשביל הנחת“
אחרונת המברכים, בחן רב ובחיוך גרליקי נסוך על פניה, בירכה רחלי, בתם של מושיק ותבלח“א, מאירה: “אבא היה המתכנן רחק–הרואי ורחב–המבט“, אמרה, ואני נזכרתי בחלפי. “ככה גם בתכנון המשפחה: בן אחד בהתחלה, בשביל הכבוד, שלוש בנות בשביל לעבוד ושני בנים בסוף, בשביל הנחת“, ציטטה אותו. לא נעלבנו בשם המין המשובח. מה כבר יש פה להיעלב?
עוזי דיין: “לגולן באים כי זה יופי של דבר. ב-2048, במלאת מאה למדינת ישראל, נהיה פה בארץ כ-20 מיליון איש. כמה מהם יהיו יהודים? כ-15 מיליון. בישראל, אתה יהודי כברירת מחדל. בן לאבא יהודי ול–אֵם 16…”
עוזי דיין, סגן הרמטכ“ל וראש מפעל הפיס (“כולם לשעברים“, אמר על אלה ועל תארים נוספים שנשא בהם) היה על גבול המברכים והמדברים. “לפני שאני מדבר, אני רוצה להגיד כמה דברים…”, אמר.
“אני משתתף כמעט קבוע בכנסים האלה“, סיפר. “הפעם, ביקשתי להיות על הבמה. לגולן באים כי זה יופי של דבר. ב-2048, במלאת מאה למדינת ישראל, נהיה פה בארץ כ-20 מיליון איש. כמה מהם יהיו יהודים? כ-15 מיליון. בישראל, אתה יהודי כברירת מחדל. בן לאבא יהודי ול–אֵם 16… זה אומר שני דברים: א. נגמרה תיאוריית הצלבנים, שהערבים אהבו לפתח (באתם לכאן כמו הצלבנים, מֵעבר לימים, ולשם גם תחזרו אחרי מאה שנה, כמותם).
ב. אנחנו נהיה הקהילה היהודית הגדולה בעולם. זאת בשׂורה גדולה – וגם אתגר גדול.
“בבקעת הירדן, יושבים עד היום רק 6000 יהודים. בלי מסעדה ראויה אחת, בלי מלון. בלי מרכז מבקרים אחד. איך ייראה הגולן בנקודת הזמן הזאת? שווה לתת על זה את הדעת ולתכנן היום. סוף מעשה במחשבה תחילה“, סיכם האלוף (במיל‘).
הילכו תכנון וקניין יחדיו“?
מזכ“ל תנועת האיחוד החקלאי, דודו קוכמן, הנחה את הכנס, תוך שהוא שוזר בדברי ההנחיה שלו מסרים חשובים. “סקר החקלאות שהתפרסם כעת מסמן הצטמקות מבהילה במספר החקלאים בארץ“, ציין. “נכון שאנחנו עדיין מספקים את הצריכה הישראלית, אבל זה לא העניין. צריך לזכור: החקלאות שומרת על הגבול, עד המטר האחרון“.
כדי ליצור תחושה ברורה של “מי שלא היה, הפסיד, כרגיל וכדאי לו לא לשכוח לבוא לכנס הבא“, אסתפק בכותרות הנושאים של יתר הדוברים בשני המושבים…
פרופסור שמאי אסיף, ראש המרכז לחקר העיר והאזור, הטכניון, תיאר את המהלך מתמ“א 35 – לישראל 100″.
עוזי גדור, מתכנן הגולן, דיבר על שיקולים בתכנון הגולן.
יואל ריבלין, אדריכל החטיבה להתיישבות, דן בניתוח מערכות התיישבות באזורים פריפריאליים.
עידית הוברמן, מתכננת מחוז צפון, רשות מקרקעי ישראל, תהתה – “הילכו תכנון וקניין יחדיו“?
עמיר ריטוב, ראש המועצה לב השרון, העלה את שאלת “המרחב הכפרי – לאן“?
ניקול בכר, יושבת ראש עמותת “שומרי הגולן“, עסקה באחריות התושבים על הסביבה.
דני קידר מֵ“א.ב. מתכננים“, שרטט מחשבות על היישוב הכפרי העתידי.
בת עמי זיידל, מנהלת “שדמות“, ק.מ. ה. אורנים, שאלה – “קולטים את זה“?
ומשלנו: רותם קבלו, מנהלת המחלקה לפיתוח קהילתי במועצה האזורית גולן, חתמה את מסכת ההרצאות במבט על תכנון חברתי וצמיחה.
מתחדש ומתרגש
ממבט עינה החדה, בשורה השלישית, דאגה ציפק‘ה הראל לוודא שאין מרצה שלא קיבל כתשורת כבוד את “ה–ספר“: הביוגרפיה המרשימה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, בכתיבה היפה של אורי הייטנר, חברו, תלמידו, מעריצו, מבקרו.
אי אפשר שלא לציין בחיוך של נחת את הבונוס; הליווי המוזיקלי ששזר את היום, מפיו ומִקלידיו של עמי נגר (עמי במלרע, כראוי), הנכד של מושיק, שחזר עם משפחה לרמת מגשימים של השבט.
“אלהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא“, שר עמי את הלחן החדש שלו מתוך אלבומו הטרי, “בקרבי“, לַתפילה עתיקת היומין, הנאמרת עם ההתעוררות מתרדמת הלילה. “הכול יכול להתחדש“, אמר עמי, “ובעיניי – זה סבא. ממרום גילו, הוא היה מתעורר כל בוקר מחדש, מתחדש ומתרגש מלראות את הכנרת, כמו בראשונה. אני מתפלל שנזכה להתרגש כמוהו, כל פעם מחדש“.
כיף גדול היה לסיים בהופעתו של אריאל הורוביץ, שבין לבין גם הצחיק, למשל בהשוואה בין סגנון הדיבור הקיבוצניקי של אימא נעמי שמר שלו ובין סגנון הדיבור והלבוש של בני הדור שאחריה
“מה זה צריך להיות, החולצה הזאת?”, אחזה בדש בגדו, “אתה נראה כאילו לעסה אותך פרה“.
כמה מרגיע היה, אחרי כל המתח הבין–ערכי, אחרי הקונפליקטים שתוארו במהלך היום, ואחרי כל הכיבוד המופלא כתמיד של מדרשת הגולן שנח לבטח בִּבטָנינו, לחתום את היום במילותיו האופטימיות של אריאל, הכותב, המלחין, המבצע:
“בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה
בין פועלים זרים לשדות החיטה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים“.
