אחרי המחווה המוצדקת לאנשי הרפואה, הגיע הזמן למחווה דומה למורים, הגננות ושאר אנשי החינוך. כן, מחיאות כפיים למי שממשיכים לחשוב על ילדינו גם כשהם אצלנו, בבית
ליד: דווקא בתקופה הנוכחית מתאימה האמירה של פרופסור קל רובינסון, מומחה עולמי לחינוך, שאמר: “אין לנו מושג איך ייראה העולם בעוד מספר שנים, אבל בכוחנו לעזור לעצב אותו“. זו המהות של החינוך האמתי ואני מאמינה בזה בכל לבי
ד“ר ניבה דולב, ראש המחלקה לחינוך וקהילה, במכללה האקדמית כנרת
אני רוצה לקרוא למחווה סוחפת ואינטרנטית משלי. תודו, המחוות האלה מרגשות, חשובות, אמתיות וגורמות לאנשים שעובדים קשה מאוד בשבילנו להרגשה שאנחנו מעריכים אותם. זה גם נראה נהדר בטלוויזיה. אז אני רוצה לקרא למחווה כזו משלי. לציבור ראוי מאוד.
יש שתי בעיות עם העניין הזה. האחת, אין לי מושג איך מתחילים ומארגנים כזה דבר. אני תמיד עומדת משתאה ומעריצה את מי שמצליח להגיע לכולנו ולהניע לפעולה חשובה. הבעיה השנייה, ואולי המשמעותית יותר, היא שאני לא בטוחה כמה יצאו למרפסת, או לאנשהו אחר, בשביל זה, לשתי דקות של מחיאות כפיים.
ובכל זאת, אני רוצה לארגן מחווה כזאת. מחווה של עצירה והכרת תודה למורים. אתפשר בה גם על דקה.
לפני מספר ימים, תרמתי את חלקי למאמץ הזמנים הנוכחיים וביליתי עם שני ילדים מקסימים, במשך יום שלם, כי הרי אין גן ובית ספר. האמת, היה מעולה. עשינו המון דברים ונהניתי מכל רגע. בין השאר, עשינו שיעורים דרך המחשב. נפעמתי באמת מהיכולת ללמד וללמוד בדרך המקוונת. מעבר לכך, נפעמתי מהארגון והמחשבה של המורה שעמדה מאחורי סדר היום.
בפתיחת היום, הייתה פנייה של המורה, היו שיעורים מסודרים לכל יום עם הוראות ומינונים מדויקים, הפנייה למחברת לכתיבה ביד, הוראות קריאה ואפילו שיעור בספורט, שלא היה מבייש את מדריכת חדר הכושר שלי. לצעיר, שעוד בגן, הייתה “פגישת זום” מרגשת עם הגננת והילדים האחרים (שהוכיחה שוב את נכונות תאוריית ההתפתחות, שמדברת על שיח מקביל בגיל הזה, המון ילדים בחלונות קטנים שכל אחד מדבר על מה שמעניין אותו, בלי קשר לשאר…). כמי שעוסקת בחינוך, היה לי ברור כמה עבודה של מורים, גננות וצוותים חינוכיים מושקעת בדבר הזה, בניהול ובהובלה של זה. המורים השקיעו שעות בלמידת תוכנות, תכנון שיעורים אפקטיביים במינונים שהם חשבו שנכונים לכל כיתה, והעלאתם מדי יום. שמעתי אפילו על בתי ספר בהם התלמידים שלחו כל בוקר סלפי אישי למורה, שתראה אותם ומה שלומם. הגננות חשבו על דרכים יצירתיות לערב ולעניין ילדים. מחנכות וצוותים פדגוגים עמלו על שיח רגשי בכיתות (ומי שמצקצק עכשיו בלשונו, זה קיים בהמון מקומות, קחו את זה ממני).
אכפת להם
בערב, בטלוויזיה, התלוננו הורים על עומס העבודה ועל זה שהם צריכים לעשות שיעורים עם הילדים שלהם, כאילו שהמורים והמורות בחרו לצאת להסגר מיוזמתם. לא רק בטלוויזיה, בכל שיחה שניהלתי, עלתה התלונה של הורים על עומס השיעורים ולמה זה נופל עליהם. בעיניי, זו הייתה הזדמנות להבין מה אנשי החינוך עושים ביום–יום ולהעריך אותם – וואלה, לנו יש 2-3 כאלה, להם יש 30 במינימום – ולהעריך את זה שהם רוצים שהילדים שלנו ימשיכו ויתקדמו, שהתקופה הזו לא תעצור אותם ולא תוציא אותם מהרגלים שנבנו בעמל. ומה לגבי כל ההשקעה בבניית המערך של ההנחיות היומיות. לא מגיע להם קצת כבוד על כל אלה? או יותר מקצת?
לאחר מספר ימים, הודיעו שלא מלמדים יותר. עד עכשיו, לא ממש הבנתי למה ולא נכנסת לזה כאן, אבל חשבתי שההורים יהיו מרוצים. ירד מהם עול השיעורים שהתלוננו עליו בכל הימים האחרונים. אבל לא… הפעם, בטלוויזיה, האשימו את המורים שהם מורידים רגל מהגז. שלא אכפת להם, שמה ההורים יעשו עכשיו ואיך יעסיקו את הילדים בהיעדר שיעורים?
מן העבר השני, שמעתי מורים ומנהלים שמבכים את זה שעצרו את הלמידה, שהם שמחו להשקיע את כל הזמן הזה, כי אכפת להם מהילדים, מהלמידה שלהם, מהמסגרת שלהם, מהשמירה על השגרה, שיש בה הרבה יותר מאשר רק לימוד פורמלי, מהתמיכה הרגשית שהם נתנו לתלמידים
מן העבר השני, שמעתי מורים ומנהלים שמבכים את זה שעצרו את הלמידה, שהם שמחו להשקיע את כל הזמן הזה, כי אכפת להם מהילדים, מהלמידה שלהם, מהמסגרת שלהם, מהשמירה על השגרה, שיש בה הרבה יותר מאשר רק לימוד פורמלי, מהתמיכה הרגשית שהם נתנו לתלמידים שלהם בזמן הזה. קראתי פוסטים וקיבלתי מיילים וחומרים ממנהלים ומורים שדואגים ומצטערים, שאמרו שגם אם לא ניתן ללמד, ישמרו על קשר ושיח עם התלמידים.
כפיים למעצבי העתיד
יש משהו שאתם אולי לא יודעים. המורים חושבים ודואגים לילדים שלכם יותר ממה שאתם חושבים אפילו. אני שומעת שיח של מורים, מחשבות שלהם על ילדים ודרכים לעניין אותם, לאתגר אותם, לפתח אותם, להגיע אליהם, שהם לוקחים אתם הביתה. מחשבות שנמשכות הרבה מעבר ליום הלימודים. הם באים להתייעץ ולחשוב וללמוד כדי לעשות את הטוב ביותר עבור הילדים. המורים עובדים קשה יותר ממה שאתם חושבים (ואף טוקבק על החופש הגדול – אני לא אקרא אותם…). תנסו אתם לעמוד יום אחרי יום בכיתה, עם כל כך הרבה תלמידים, רמות, צרכים, קשיים וכל השאר ועוד כאלה שאנחנו חינכנו עם החינוך המתירני שלנו ותחושת ה“מגיע לי” ואיכות השיח שאנחנו מנהלים עם אנשי החינוך שמחנכים את ילדינו.
אני לא טוענת, או משלה את עצמי, שכל אנשי החינוך משקיעים ומחויבים באותה מידה ולא יכולה להבטיח שכולכם חוויתם את מה שאני מתארת פה. ברור שזה לא כך ושיש עוד המון מה לעשות במערכת החינוך, בכלל ובקרב המורים, בפרט, אבל גם לא כל הרופאים נחמדים אלינו, לא? בכל זאת, אנחנו יודעים שהם עושים עבודת קודש אמתית ושגם אנחנו, כמטופלים, לא תמיד 18 קראט.
המורים עושים הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים לחשוב וחלק מהאתגרים המרכזיים שלהם הוא אנחנו וחוסר האמון והפרגון שלנו. בתוקף תפקידי, אני מכשירה אנשי חינוך, פורמלי ובלתי פורמלי ואומרת להם השכם והערב, שיש להם מקצוע עם משמעות ושליחות, שבכוחם לשנות לבבות ומחשבות ולעשות את העולם טוב יותר. דווקא בתקופה הנוכחית מתאימה האמירה של פרופסור קל רובינסון, מומחה עולמי לחינוך, שאמר: אין לנו מושג איך ייראה העולם בעוד מספר שנים (במקרה של ימינו אפילו שבועות. את זה אפילו הוא לא חזה), אבל בכוחנו לעזור לעצב אותו. זו המהות של החינוך האמתי ואני מאמינה בזה בכל לבי.
אז גם אם יש עוד מה לשפר, ויש מה לשפר, יש גם המון מה להעריך ובמיוחד בימים אלה, שיש בהם, כך נראה לי, יותר פיוס ואמפתיה. אני קוראת לשתי דקות (נכון, שכחתי שהסתפקתי בדקה) של מחיאות כפיים למורים. אני בכל מקרה אעשה זאת.
