הסדרה “שעת נעילה“, שמשודרת ב“כאן 11″, הציפה מחדש את המלחמה ההיא, העקובה מדם. יצחק נגרקר, גיבור תל סאקי, (“אלוש“, בסדרה) נזכר ומזכיר
הטען–קשר בכוח השריון של חטיבה 188, יצחק נגרקר, לא תיאר לעצמו כשיצא מהבונקר בתל א–סאקי אל מול האויב הסורי, בימי הלחימה במלחמת יום הכיפורים, מה יקרה 47 שנים מאוחר יותר.
בעקבות סדרת הטלוויזיה “שעת נעילה“, ששודרה ב“כאן 11″ ומספרת את נרטיב המלחמה, חצי אמתי וחצי פרי דמיונם של הכותבים, התחיל שיח ברחבי הארץ וברשתות החברתיות על פצעי המלחמה ועל רגעים רבים מתוך סיפור הגבורה הפרטי שלו, בדמותו של “אלוש“, אותו מגלם השחקן אימרי ביטון.
נגרקר, תושב קצרין 37 שנים, מספר כי באותם הימים, כשנפל בשבי הסורי ועבר ייסורים קשים, קיווה כי מה שהוא ושאר השבויים שומעים מהשובים שלהם ש“חלאס מדינת ישראל“, אינו נכון וששאר חבריו, שנשארו בבונקר, עדיין בחיים. מעבר לסיפור הגבורה האישי שלו, נגרקר בן ה-68 מתנדב במשך שנים לספר את סיפורו לקבוצות תלמידים, חיילים ותיירים ולמרות הקושי להתמודד, הוא מאמין כי השליחות להעביר את מורשת הקרב ואת סיפור הלחימה של מלחמת יום הכיפורים, מתגברת על הקשיים, לצד הפוסט–טראומה.
הגעתם מיבנה לרמת הגולן. מה הביא אותך לקבל החלטה לבוא לגור באזור שהשאיר בך כל כך הרבה צלקות?
יצחק: “אני רציתי לבוא לגור בגולן מיד אחרי שחזרתי מהשבי, אבל קצרין עדיין לא הייתה קיימת והייתי פעיל באותם ימים בנושא ‘הגולן כחלק פעיל ממדינת ישראל‘.
עשינו צעדה על ציר המפלים, שהיה כביש עפר ומרחוק, ראיתי פתאום, משמאלי, מנופים וענני אבק של בנייה. שאלתי את המדריך ‘תגיד, אתה יודע מה עושים פה?’ והוא ענה לי: ‘כאן אמורה לקום העיר קצרין. אז אמרתי לו: ‘טוב, כאן יקום הבית שלי‘
יום אחד, עשינו צעדה על ציר המפלים, שהיה כביש עפר ומרחוק, ראיתי פתאום, משמאלי, מנופים וענני אבק של בנייה. שאלתי את המדריך ‘תגיד, אתה יודע מה עושים פה?’ והוא ענה לי: ‘כאן אמורה לקום העיר קצרין. אז אמרתי לו: ‘טוב, כאן יקום הבית שלי‘. רציתי עיר, לא קיבוץ, או מושב, אני מעדיף עיר. אמנם לקח לי חמש שנים לשכנע את אשתי אילנה, שהתחתנו חודש וחצי אחרי חזרתי מהשבי והיא מדימונה במקור, אבל בסוף הצלחתי“.
למה רצית כל כך מהר לגור בגולן? לאן מיהרת?
“מיהרתי לגבי כל דבר בחיים, באותם הימים לאחר חזרתי מהשבי, כי לא ידעתי מה יקרה הלאה ומה יהיה וכבר לא הייתי אופטימי יותר מדי לגבי המשך החיים. אז מיהרתי, להספיק הכול“.
בצל המלחמה
יש אירוע מסוים שהשפיע עליך וגרם לך למהר?
יצחק: “במהלך המלחמה, נהרג מפקד המחלקה שלי, יואב יקיר ז“ל. כאשר הוצאתי את הגופה שלו, יחד עם התותחן שלו, שמוליק מנחם, עם כל הארטילריה, קומנדו סורי ובלגן, אני נודר לעצמי נדר – שאם אני יוצא בחיים מהמלחמה הזאת, אני מתחתן והבן הראשון שנולד לי, אני קורא לו על שם המפקד הזה, שמאוד הערכתי אותו. לבסוף, התחתנתי ועמדתי בנדר שלי. קראתי לבני הבכור יואב ואביו של יואב יקיר ז“ל בא מקיבוץ רופין והיה הסנדק שלו, לפחות אני ישן בשקט“.
כשעברתם לקצרין, איך היה לגור פה באותם הימים, בעיקר לך, אחרי כל מה שעברת?
“אני התעקשתי לבוא לגולן, מכרתי בית בשביל לבוא לקצרין, אבל בימים ההם, כל הזמן עלו המחירים והיה מאוד קשה להתמודד עם הכול ביחד ועם ‘שיכון ופיתוח‘, שמיררו לנו את החיים באותם הימים“.
המדינה, או הצבא, לא דאגו לכם באותם הימים?
“לא הייתי מוכר כנכה צה“ל באותם ימים. אומנם הייתה לי נכות, כי חטפתי כדור שריסק לי את קרסול שמאל, אבל מעבר לזה, לא הכירו בנו, לא פוסט–טראומה ולא כלום.
רק בשנת 98′, התחילו להכיר בנו, לאחר שאחד החבר‘ה שלנו כתב מכתב לשר הביטחון לשעבר, איציק מרדכי ושאל אותו ‘עד מתי אתם רוצים לראות אותנו נופלים?’ וסיפר לו את הסיפור והוא, התעורר, נתן הוראה להתחיל לטפל בפדויי שבי
רק בשנת 98′, התחילו להכיר בנו, לאחר שאחד החבר‘ה שלנו כתב מכתב לשר הביטחון לשעבר, איציק מרדכי ושאל אותו ‘עד מתי אתם רוצים לראות אותנו נופלים?’ וסיפר לו את הסיפור והוא, התעורר, נתן הוראה לכל אגפי השיקום של משרד הביטחון להתחיל לטפל בפדויי שבי ולהכיר בנו“.
איך המשפחה שלך התמודדה עם החזרה שלך מהשבי? איזה בעל ואבא היית באותם הימים?
“לא הייתה שום הכוונה, כמו שבטח יש היום. לא היה שום דבר שיכול לעזור להתמודד מול הילדים וזה הביא להרבה מצבים, אבל לא הייתי מודע שזה בגלל מה שעברתי. אשתי, שהיא אחות במקצועה, הבינה את המצב אז. היא הייתה הדמות המרגיעה, המטפלת והדואגת לילדים, אבל עד שהתחלתי לטפל בזה, היה כבר די מאוחר, כי עברו שנים רבות ובסופו של דבר, אי אפשר לעצור את הזמן. אז המשפחה חיה כל השנים בצל המלחמה. אשתי יש לה עור של פיל והיא חזקה. היא עברה איתי הכול ומזל של שנינו שהיינו חברים לפחות שנה וחצי לפני שנפלתי בשבי, אז היא הכירה אותי לפנֵי וזה מה שכנראה הציל את האהבה והזוגיות שלנו“.
איך אתה הרגשת בתוך כל זה? לא היית מודע, לא טופלת, איך המשכת?
“בשנת 98′, כשישבתי בפעם הראשונה מול הפסיכולוג, אמרתי לעצמי ‘רגע, מה זה? מה עשיתי?’ עד אז לא קלטתי את זה. עברתי שם שמונה חודשים של תופת, יום ולילה של מכות ואלימות והשפלות. קשה לקלוט שאתה עובר דבר כזה“.
להעביר את הסיפור הלאה
זמן רב לפני שיוצרי “שעת נעילה” החליטו לכתוב על סיפור המלחמה ההיא, נגרקר החל לספר על מורשת הקרב האישית שלו לכל מי שרק רוצה לשמוע, ליחידות צבאיות, מדרשות, מכינות, לתלמידים ובהתנדבות מלאה. בשבילו, מה שהכי חשוב בכל מורשת הקרב זה להעביר את הסיפור הלאה, לדורות הבאים, שלא ישכחו מה קרה כאן ולמרות שבהתחלה הדרך לא הייתה לו קלה.
בשבילך, לדבר על התופת והשבי מול קהל גורם לך להחלים?
יצחק: “בהחלט, זה תרפיה בשבילי, זה יופי של דבר. כל מי שמתקשר ומתעניין, יש לי קצת זמן, אני נוסע עם האוטו שלי ואני מרגיש בזכות זה שקט, שזה דבר טוב בשבילי“.
ספר לי על הפעם הראשונה שסיפרת על המלחמה
“התרפיה הראשונית שלי הייתה ארבעה–חמישה חודשים לאחר שחזרתי מהשבי, כשהחבר‘ה של המתנ“ס ביבנה שאלו את אחים שלי: ‘תגידו, אולי אח שלכם ירצה לספר את הסיפור שלו?’ והם באו ושאלו אותי. אבל אני לא מרצה מדופלם. אני יודע שאני עומד מול קהל, אני נבהל. אז ביקשתי שיכינו לי שאלות. באו שני מדריכים. סיפרתי להם את הסיפור במשך שלוש שעות ואחר כך, הם כתבו שאלות שבבוא הזמן, הייתי צריך לענות עליהן. מצאתי את עצמי עומד מול 300 איש במתנ“ס. אני עומד ומתרגש וחושב לעצמי ‘לאיפה הגעתי? ומה עשיתי?’. לבסוף, התחילו השאלות, אבל לאחר השאלה החמישית, כבר לא היה צורך בשאלות. במשך חמש שעות, פירטתי את הכול ואנשים לא קמו מהכיסא. אני לא האמנתי למראה עיניי, לא הבנתי מה כל כך מרתק בזה. היה קטע שמישהו פתח את הדלת ושנייה לפני זה סיפרתי על טריקת הדלתות של הסוהרים בשבי והיית צריכה לראות איך כל האולם קפץ לאוויר מהבהלה“.
אפרופו בהלה, איך אתה חי עם הבומים שנשמעים ברמת הגולן בעקבות האימונים והמצב?
“אני כבר כל כך הרבה שנים חי בגולן, שאני רגיל. עברו לי במלחמה כל כך הרבה כלים ופצצות וראיתי מטוסים מתפוצצים לי מול העיניים. עם הבומים, אני מצליח לחיות בשלום“.
מה דעתך על “שעת נעילה“? היית מוכן לרעש שהסדרה יצרה?
“כשפנו אליי שאני אספר את הסיפור, על מנת ליצור את הדמות, זה היה כל כך מזמן, שכבר חשבתי שזה סתם דיבורים והיה אפילו שלב שרציתי להתקשר לאימרי ביטון ולשאול מה קורה. אז החלטתי שאני נותן לזמן לעשות את שלו. פתאום, החלו פרסומים שהסדרה בדרך, אני ממש התרגשתי, אבל עדיין לא הבנתי את המשמעות“.
איזה דמות אתה הכי אוהב בסדרה?
“ברור שאני אוהב את אלוש, למרות ששינו דברים והוסיפו לסיפור שלי דברים שלא באמת קרו. אני עדיין מצליח להתחבר לחלקים שאימרי מגלם אותי והוא עשה את זה מצוין. אמרו שכעסתי על הסדרה וזה היה רחוק מהמציאות. לא כעסתי. אמרתי שאני מחכה לראות את הדמות שלי בפרקים. אני חושב שזו סדרה חשובה ומבין שהטלוויזיה לפעמים לא מראה את המציאות. במיוחד ש‘שעת נעילה‘ זה לא דוקו“.
אני חושב שזה שיח חשוב מאוד למדינת ישראל, לדור הצעיר וגם לדור הבוגר, שכנראה לא היה מודע מה עברנו במלחמה ההיא וכמה דם נשפך על רמת הגולן, על מנת שנוכל בבוא היום להעביר את המורשת גם לדורות הבאים. זו זכות לדעת מורשת
בזכות “שעת נעילה” חזר השיח אחרי 47 שנים על המלחמה. מה זה עושה לך?
“אני חושב שזה שיח חשוב מאוד למדינת ישראל, לדור הצעיר וגם לדור הבוגר, שכנראה לא היה מודע מה עברנו במלחמה ההיא וכמה דם נשפך על רמת הגולן, על מנת שנוכל בבוא היום להעביר את המורשת גם לדורות הבאים. זו זכות לדעת מורשת ואני שמח ומקווה שיהיו עוד סדרות שיגרמו לדור הצעיר לדון במה שהיה פה פעם“.
אתה מודע למה שהולך ברשתות החברתיות לגביך? אנשים כותבים לך תודה על הגבורה שלך, מציירים אותך ומעלים סיפורים. איך אתה מרגיש?
“אני לא ממש מודע. אני רק יודע שיש הרבה דיבורים, הבן שלי מעדכן אותי. זה מרגש מאוד. אני רק יכול להגיד תודה שבזכות הסדרה. סוף סוף מתייחסים אלינו בכבוד הראוי שמגיע לנו, אמנם אחרי כמעט 50 שנה מהמלחמה, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם“.
