איכשהו, השנה, משנכנס אדר, לא ממש הרביתי בשמחה. היו לי מחשבות על פסח, שהורידו לי. אני גם בשנת אבל על אבא, אבל כן הייתי רוצה לשמוח
משנכנס אדר מרבין בשמחה, כך לימדו אותנו חכמים, אבל איכשהו, אצלי, השנה, עם כניסתו של אדר, עלו לי דווקא מחשבות על פסח שמתקרב. על הניקיונות המעייפים, ההכנות, הקניות ועל הארוחות הרבות שאצטרך לבשל, בחג ובשבת ובחג ושוב בשבת, שיבואו צמודים זה לזה ותכל'ס אלו מחשבות שאצלי קצת משביתות שמחות.
האמת היא שלא ממש מתאים לחשוב על פסח, כשעוד לא הגיע פורים. באופי שלי, אני אוהבת לדחות להדחיק ובכלל, תכננתי לכתוב טור על פורים שנחגוג בשבוע הבא, אבל פתאום הרגשתי שהסמיכות של אדר וניסן בלוח השנה קצת מורידה לי את מצב הרוח.
אולי זה גם בגלל שהשנה אני שואלת את עצמי אם אני רוצה להשתתף במשתה ובמסיבות. יש משהו בצבעוניות המתפרצת של פורים שמרגיש לא לגמרי מתאים, כשאני בשנת אבל על אבא והלב שלי מלא בגעגוע ובתחושת החוסר שלו. אני יודעת שאבא היה רוצה שאשמח. הוא לא היה רוצה לראות אותי מתאבלת, אבל הידיעה הזו לא תמיד מפוגגת את התחושה. כך אני מוצאת את עצמי מתפלספת ומנהלת שיחות פנימיות על שמחה ועצב, שמתערבבים זה בזה. על חגים שאני אוהבת ומאירים לי ועל כאלה שרק המחשבה על ההכנות שלהם מעייפת אותי עוד לפני שהתחילו.
החיים, כמו החיים, לא שואלים רק מה בא לי ואני אוהבת שלוח השנה מתקדם והיהדות מכניסה לי סדר לחיים והרגלים ובני המשפחה מצפים ממני לשיתוף פעולה.
זה עונתי
יש סיפור על אחד מתלמידיו של רבי נחמן מברסלב, שבא אליו לפני פורים ושאל אותו: "רבי, יש לי הרבה דאגות בלב, איך אני יכול להיות בשמחה אמיתית? רבי נחמן ענה לו: מי אמר ששמחה צריכה לחכות עד שהלב יהיה שלם? השמחה האמיתית איננה זו שאין בה כאב ודאגות, אלא זו שיודעת לרקוד גם כשהלב קצת סדוק ויש בתוכה אמונה באור ובטוב.
לאורך ההיסטוריה למדנו ששמחה ועצב מתערבבים להם ואנחנו נדרשים לחיות לצד כאבים ומשברים, מלחמות ואבדות. גם אצלי, יש תקופות שאני נסחפת בהתלהבות ובשמחה ויש תקופות שפחות. זה קצת עונתי ותלוי מצב לב ורוח ומה שמסביב. השנה, אני מרגישה את העצב על הפרידה מאבא, אבל אני לא רוצה שהעצב יבטל את השמחה.
ככה, תוך כדי המחשבות שלי עם עצמי, אני מסכמת שמשנכנס אדר, לא חייבים להרבות בשמחה חיצונית, אלא דווקא להיות בהסכמה לשמוח עם מה שיש. עם מה שאני אוהבת וגם עם מה שפחות. עם לב שלפעמים סדוק ועייף ועצוב, אבל עדיין רוצה להיות בשמחה על היש. כך, בין זיכרונות על אבא ועל מסורות משפחתיות ועל ההיסטוריה היהודית, על המן ועמלק, אסתר ומרדכי, על ניצחונות ונסים, מתערבבים להם יחד העצב והשמחה והחיים עם מה שיש ומה שאין ואני חושבת לעצמי: איזה טוב שאנחנו מצווים להיות בשמחה. זה כל כך חשוב. הלוואי ששמחת פורים תביא לנו הרבה טוב ואור גדול.
