מחברות יצחקי ׀ יומן הסקר
בקיץ זה יצא לאור ספר מיוחד במינו, יומן מסע גיאוגרפי מהימים הראשונים של חקר הגולן, המבוסס על “מחברות יצחקי” – תיעוד אותנטי שכתב יצחקי גל, ממשתתפי הסקרים הראשונים של הגולן בזמן אמיתי. הספר מלווה בתמונות מקוריות מהתקופה
“משם הלכנו לדיר קרוח. הכפר יושב מעל ‘הגמל’ שבין המפלים של חזן ומזרעת קונייטרה. הבית הראשון, שהגענו אליו מצפון, מקורה אבן ובמשקוף שערו חרוט צלב. כל המשטח שליד הכפר מכוסה חורבות מהתקופה הביזנטית.
מרוב התלהבות ניסיתי להעלות רעיון, שכאן מקומה של גמלא. אכן, ישנו נימוק אחד לטובת רעיון זה אצל פלביוס – גמלא נשקפת למול טריכיי בגליל… אך ישנה אי-התאמה בין התיאור בספר לשטח מבחינת הכיוונים ומבנה העיר”. (16.5.1968)
“דודיק וצבי ושאר הנוער ירדו לשלוחה 330, כדי לחפש את שרידיה של גמלא. הם טוענים שמצאו שם הרבה שרידי אבני בנייה, חרסים וחלקי קירות. הרעיון הישן שלי זוכה לתמיכה”. (7.3.1969)
מקרא: דיר קרוח – כפר נוצרי מהתקופה הביזנטית, המפלים של חזן – היום מפלי גמלא, מזרעת קונייטרה – יישוב שהוקם בשנת 100 לספירה באזור גמלא, דודיק – דודי בן עמי איש קצרין, צבי – ד”ר צבי אילן ז”ל, חוקר ההתיישבות היהודית בעבר הירדן.
ולוּ רק בשביל סיפור גילוייה של גמלא, שנכתב בחופזה בתום יום בו קירטעו הג’יפים של סוקרי הגולן על בולדרים בטרם היות כבישים בגולן, ולוּ רק בגלל דומים לו, כבר היה ראוי להפיק סוף סוף את הספר “רמת הגולן 1969-1968, סקר נופים ואתרים, מחברות יצחקי, יומן הסקר”.
יצחקי גל מלטף עכשיו את כריכת הספר, חלומו במשך 40 שנה שהתגשם הקיץ, שאין דבר אשר דומה לו בהפקות שנעשו עד כה על הגולן.
“זהו יומן מסע גיאוגרפי, לא ספר היסטוריה או מאמר אקדמי”, כותב גל במבוא לספר שראה אור בהפקת המועצה האזורית גולן ו”יד בן-צבי”. “הפוסע בין דפיו עשוי לטעום מעט מהוויה בעת התרחשותה: הצצה אל חשיפות וגילויים ארכיאולוגיים, גיאוגרפיים ובוטניים של הגולן ולעיתים אף להיכנס אל תוך הזיכרון של צעירים וחוקרים, שהיו לימים מעמודי התווך של המחקר בגולן ובישראל”.
מיד לאחר שעלו לגולן הראשונים במקימי מרום גולן ארגנה אותם המדינה במשלחות מחקר לתור את הארץ הלא נודעת בששה סקרים במקביל.
בניגוד למרגלים, הם דווקא הוציאו את חיבתה של הארץ לטובה.
יצחקי גל, 71, איש גדוש בכישורים, סקרנות, אומץ ואורך רוח, אך סיים שירות בסיירת צנחנים, השתתף בשלושה מהסקרים – סקר החירום, סקר נופים ואתרים וסקר הכפרים. לבד מהם התקיימו כאן גם סקרי קרקעות, מים וצמחיה.
בנוסף לדיווחים רשמיים על כל אתר, כותרת, משקוף ושאר אוצרות שהתגלו, הוא כתב לעצמו מידי לילה יומן אישי על מחברות ששרדו ככל הנראה מימי בית הספר ונודעו לימים בשם “מחברות יצחקי”.
הספר שראה אור הקיץ, מביא בפני הקוראים לראשונה את שנכתב באותן מחברות והינו התיעוד האותנטי ביותר עד כה של הגולן בין השנים 1969-1968. הספר משמר את שנכתב ביומן במקור, כולל דיווח על מצבם המכני של הג’יפים וכמויות הדלק, תמונת הגולן הנטוש בטרם היותנו, באמצעות הסיפור הקולח מאוד והסתייעות בעשרות מתוך 2800 צילומים שנעשו בצמוד לסקרים, על מנת להעביר את ניחוח התקופה ולתת תמונה עדכנית של האתרים הנזכרים במחברות.
עורכת הספר, רמונה בר לב, מבטיחה בפתחו כי: “הקפדנו על הכיתוב המקורי למעט תיקונים הכרחיים, הוספנו כותרות בסגנון חדשותי והסברים ניתנו בהערות השוליים שמופיעות בצדי העמודים. לתוכן נוסף גם מידע עדכני”.
כיצד באמת נתגלתה גמלא?
בגולן מתחבר שמו של יצחקי גל לגמלא ובדין; מי יודע אם העיר, שהאתוס שלה אומץ כאן לראשונה בחום על ידי ראשי המאבק על הגולן בשעתו, הייתה בכלל נחשפת אלמלא ההברקה שלו.
לפני שנדבר על הספר והמחברות נתחיל בזיהוי גמלא. חוקרי הגולן המובהקים טעו באיתורה, כיצד דווקא אתה דייקת? אתה משוטט עם פלביוס בראש ופתאום הכל מתחבר?
גל: “שמעתי לראשונה על גמלא מפי שמריה גוטמן, שעמד בראש קבוצת סקר החירום הארכיאולוגי באותה עת. הוא האמין שגמלא נמצאת בסוריה ובגלגול הזה לא נגיע אליה, אלא אם כן נכבוש את סוריה.
ב-16 במאי הגענו במקרה לדיר קרוח, עם חבורה מכובדת למדי ואמרתי להם: תראו, זה בדיוק מתאים לתיאור של פלביוס! לאחר שבועיים לקחתי את משה הרטל, אז קלמנובסקי, מראשוני מרום גולן, ירדנו למטה ומצאנו חרסים ואבני קלע! לקח שנתיים עד שהגענו לשמריה גוטמן עם הסיפור הזה.”
כיצד ידעת שזו העיר שכולם מחפשים, מה, הכרת את כל פלביוס בעל פה?
“קיבלתי את הספר בבר המצווה, אני לא מכיר את פלביוס בעל פה, אבל הוא הלך איתי הרבה מאד, יחד עם היצר מילדות לגלות עתיקות…”
יש לך תגלית, מדוע לא רצת מיד לספר לשמריה?
“שמריה עשה בדיוק באותו זמן סקר באזור הר חברון, גילה את סוסיא ואשתמוע… זו הייתה תקופה מטורפת, לא היה לי זמן לכלום.
“בנוסף, הארכיאולוג הכי בכיר שהכרתי הוציא לי את הרוח מהמפרשים: ‘זה לא יכול להיות’, הוא אמר, ‘לא יתכן שבחור בן 23 שלא למד באוניברסיטה, הוא זה אשר יגלה את גמלא’. כמעט הצליח לשכנע אותי לרדת מזה.
“אבל בסוכות 1970 הייתי עם דודי בן עמי בכנס ארכיאולוגי בצפת. הלכנו לשמריה, תיארנו לו את המקום, כשהוא ראה את גמלא האדרנלין שלו התחיל לרתוח. הוא ערך במקום סקר של שלושה ימים ואני עניינתי בנושא את משה אלפרט, צלם הטלוויזיה מאפיקים. משה הגיע ברגל לשמריה עם המצלמה, בערב זה כבר היה בטלוויזיה. הטלפון של אברהם בירן, אז מנהל רשות העתיקות, צלצל בלי סוף באותו לילה. משה דיין התקשר, התקשרו אנשים מחוץ לארץ: כולם רצו לדעת איפה גמלא.
“בירן התקשר לדן אורמן, שהיה קצין מטה ארכיאולוגיה בגולן, הוא לא ידע במה המדובר. צבי אילן השיב לשואלים אותו כי זה משהו שיצחקי ושמריה המציאו ורקחו. אבל בסקר הקצר שערך שמריה הוא כבר גילה שלושה דברים חשובים – החומה, בורות מים ומטבעות ראשונים של אלכסנדר ינאי. היה ברור שזו גמלא”.
היה לי מזל מאלוהים, לרוץ ככה שנתיים בשטח
לשם מה בכלל כתבת יומן כזה?
“יש בי איזה יצר כתבני. אני חושב שיומן כזה כתבתי רק בשנתיים האלה. כדאי להזכיר, כי אבדה מחברת אחת, של סקר בקעת בית ציידא בסוף 1969. לאדם יש תקופות בחיים, שהוא עושה דברים משמעותיים וגם ממצה את עצמו. שם באמת זה איכשהו התלבש עליי בדיוק.
“הייתי אחרי שירות בצבא, עם כושר פראי למרות שנפצעתי ועם איזה יצר עצום לחפש עתיקות. כל אבן שהיה לה איזה תבליט, מנורה או ציפור, נורא ריגשה אותי, צילמתי, עשיתי רעש. והנופים, אין מה לדבר. אני בכלל חנון, כל מטר שהג’יפ נסע עליו – דווח ומצוטט בספר, כולל דלק.”
איך התנהלו הסקרים בשטח?
“אני ניהלתי את הצוות בשטח, אך מעליי היו שלושה אדריכלים ומשה סלע – מנהל סקר נופים ואתרים בגולן ובסיני מטעם רשות שמורות הטבע. הם סימנו על מפה את סדר העבודה, אבל הצבא כל הזמן סגר שטחים בגלל אימונים וחדירות. איך עד היום יש לי שתי רגליים וראש על הכתפיים אני לא יודע. אספתי אינפורמציה על מיקוש מאנשי בקר ומחקלאים והיו לי מפות מיקוש טובות מאשר לצבא. הייתי משוגע אבל מאוד זהיר. לא אחת, לאחר תיאומים, הגעתי לשטח והמפקד אמר: מצדי אתה יכול לתאם עם מי שאתה רוצה, תיסע, אני יורה. אז ברחנו.
“באנו לשטח, שרובו היה לא ידוע. היו אמנם חוקרים בעבר, אבל להם היו פרידות ולנו ג’יפים. הם לא הספיקו כל כך הרבה, ועכשיו – בכל מקום שדרכנו עליו צץ לפתע בית כנסת, מתחם, דולמנים או דברים אחרים. היה לי מזל מאלוהים, לרוץ ככה שנתיים בשטח; רצתי, לא הלכתי, בג’יפ וגם לא בג’יפ. למשל כשירדתי עם משה הרטל לנחל יהודיה, לא ידענו בכלל מה יש שם, פתאום ראינו את הקניון והמפל, רצינו לראות מה יש בצד שני, כי יש שם בתי כנסת ובתי בד, אך התחיל גשם שוטף והסתלקנו. עשינו דברים מטורפים.
“כמובן, מלאתי טופס מסודר לגבי כל אתר שהגעתי אליו וכתבתי גם סיכום ביניים של הסקר בחוברת שהופקה ב-1970, זה היה פרסום ראשון ותמציתי שהקיף את רוב האתרים הארכיאולוגיים בגולן.”
מה בכלל הביא אותך לגולן?
“הייתי בן וחבר קיבוץ קרית ענבים, השתחררתי ב-1966. עוד בסיירת חלמנו להקים קיבוץ ביחד. היה לנו כושר אדיר; לעבור את הגבול היה כלום בשבילנו, שום דבר לא הרתיע אותי. בעלייקה ישבה קבוצה של שבעה חברים שלחצו עליי להגיע – בעוד שבועיים עוברים לקונייטרה – כתבו לי; אתה ובתיה, אשתי ז”ל, יכולים להגיע.
אחד הפיתיונות שהניחו לפניי היה להצטרף לסקר החירום הארכיאולוגי עם שמריה, שנערך מספטמבר 67 עד פברואר 68. מדוע סקר חירום? כי חשבו שמחזירים את הגולן וצריך לראות מהר מה יש בו, לכן נסענו רק בג’יפים. שמריה גוטמן וקלר אפשטיין שעמדו בראשו נתנו בפעם הראשונה מבט כולל על ההתיישבות בגולן בכל התקופות, במיוחד הכנענית והרומית.
ב-21 בפברואר העביר אותי משה סלע משמריה לסקר האתרים. במקביל לסקר זה נערך סקר הכפרים, בניהולו של דן אורמן ז”ל ובהשתתפות סמי בר לב ומשה הרטל. המטרה הייתה ברורה: להוציא מה שאפשר מכל כפר שעמדו להרוס מאוחר יותר, להציל את הפריטים החשובים שנתגלו או להשאיר מבנים בעלי ערך כמו רמת’ניה או פרג’. בסופו של דבר השתתפתי בשלושה סקרים: סקר החירום, סקר הכפרים וסקר נופים ואתרים שבו ריכזתי את הצוות.”
להיות היחיד שעל שמו אתר בגולן: מתחם יצחקי
מכל חושפי צפונות הגולן, מדוע רק אתה זכית בהנצחה?
“בזמן סקר החירום בראשות שמריה חיפשתי את סלוקייה מהתקופה הרומית. אמנם עד היום לא יודעים איפה זה, אבל גיליתי בסמוך חומות אדירות שלא מופיעות בשום מפה קודמת של הגולן. לכן שמריה קרא לזה ‘מתחם יצחקי’. ואני, קיבוצניק ‘שרוט’, נשארתי עם הפחד הגדול של ‘מה יגידו’. במשך השנים זה התפשט, היום זה במפות. חבל שעד היום איש לא חפר שם.”
מה הם באמת המתחמים האלה בגולן?
“בסקר מצאנו שלושה מתחמים גדולים: לביאה, יצחקי וברדוויל ושניים קטנים יותר. כשבאנו ראינו חומות עצומות, בגובה של שישה מטרים. שמריה אמר שזה מקום לריכוז בקר וקרא לזה מתחם. בשנת 1988 חפר פרופ’ כוכבי במתחם לביאה, ומצא שזו עיר גדולה, בה התקיים יישוב במשך אלף שנה במהלך כל התקופה הכנענית הקדומה, בשנים 2000-3000 לפני הספירה.”
היי, אולי מתחם יצחקי זו קצרין הכנענית?
“בסדר… ד”ר משה הרטל טוען שאלה לא ערים כי שש מהן התגלו על שטח מאוד קטן ומאד גרוע לחקלאות ונשאר ויכוח פתוח בין שני החוקרים”.
עכשיו, כשהיומן הפרטי כל כך שלך מופיע בכריכה קשה ומהודרת, מה אתה חש?
“אני הייתי חייל פשוט ותמים, זה מה שנחמד כאן. אני אקח כמה דוגמאות מרגשות, למשל תמונת הגת לייצור דיבס מענבים וצילום של דייש בשוורים מ-1967 שצילם אמנון אסף, הרי אין דבר כזה עוד. אפילו לא באתר של מורשת הדרוזים בגולן. אני נורא אוהב את התמונה של נחל גולן. את הסופות בחרמון. הצילום של המג’רסה, הרי אין היום עוד לגונות, או שהתייבשו, או שהצמחייה השתלטה. אני אוהב את צילום מחנה מרום גולן בקונייטרה.
בנוסף, זו התזכורת היחידה לאתרים שהיו בגולן ואינם עוד. יש ‘חורים’ נידחים, למשל כפר קטן, ממערב לתל פארס, שרק משה הרטל ואני מכירים. הכפר אל-חווי, שלצד התיאור הכנסנו תמונה נורא יפה של פינת מים. כל סיפור צפון-מזרח הכנרת הוא סיפור גדול מאד. בצילום שנמצא בספר המתכנן עוזי גדור מצביע על מיקומם העתידי של שלושה יישובים: מעלה גמלא, רמות וכנף. עוזי גדור סבר, שאזרחים הם לא חומת מגן, והגה את הרעיון של גושי התיישבות בגולן. הוא אמנם רצה יישובים גדולים של 400 משפחות, אבל התנועה סירבה. אני נורא שמח שבסוף הספר הכנסנו ראיונות שערכתי לאחרונה עם עוזי גדור ורפי לרמן, שהגו את מיקום היישובים, את הקמת העיר המרכזית קצרין. אני לא יודע אם אנשים בגולן יודעים עד כמה הם השפיעו על כל תחומי החיים.”
נחזור לספר, מי יהיה קהל קוראיו?
“זה לא ספר מדע, היסטוריה, הרפתקאות, זה הכל ביחד. כשמדריך מגיע לאתר, בידיו הן המאמרים המדעיים והן ה’פיקנטריה’ של נסיבות גילוי האתר. המדענים קוראים לזה תולדות המחקר. את זה המטיילים הכי אוהבים. אגב, על גילוי גמלא שמעתי כמה וכמה גרסאות, למדריכים מאוד חשוב סיפור הגילוי שלה, אשר בין היתר נמצא בספר.
“בטרם הספר ראה אור כבר עשינו כל כך הרבה רוח, עד שאני לא דואג לקהל בכלל. אני בטוח שמחכים לו בגולן, גם אנשי ידיעת הארץ, מדריכי טיולים, אלי מלכה אמר שהספר יהיה בתיק שלהם ולכן הפורמט המיוחד שלו, שהינו נוח להכנסה לתרמיל המדריך. אין ספק שאנשי הגולן, חלקם לא צעירים, יוכלו לספר לנכדיהם בעזרתו מה היה פעם”.
