בצהרי יום שישי נפרדה קהילת קצרין מד”ר שאול טל-שחר שהלך לעולמו, ועדיין לא מפנימים את עוצמת האובדן. רק עם לכתו נודע לרבים עד כמה היו עצובים פרקים אחדים בחייו של האדם שפניו היו תמיד אורות. הרופא שידע הכל עלינו – כמה מעט ידענו עליו
אדם שהולך מחברה קיבוצית מותיר חלק פרום וחסר ברקמתה. קצרין כקהילה, תמיד הייתה מעין קיבוץ שהולך וגדל. מי שלקח את ד”ר שאול טל-שחר מעולם החיים ביום חמישי שעבר, פער ברקמתה האנושית של קצרין תהום עצובה, אבל גם מעוררת חרדה. כי היה מצחיק ונפלא וגאון ורופא בחסד וכי היה המטרייה האווירית של כל מי שנשמת חיים באפו במרחב הגדול של רמת הגולן, היחיד שהיה נכון לרשותנו 24/7 ועוד באיזו מיומנות ויכולת אבחון! מותו הפתאומי פער רׅיק ענק באוזון של הביטחון האישי שלנו, והותיר את כולנו עם תחושה של חשכה כבדה. הרי המכאובים הגדולים ביותר מקפידים להתעורר אצל אדם, ילד ותינוק, דווקא בשעות הרבות בהן אין שום מענה רפואי במרחב שבין המרפאות הכונניות במג’דל שמס וטבריה. רק בלכתו של הרופא הכפרי הנפלא שלנו ירדה עלינו התובנה שהאדם המוזר, עם הסנדלים, מכנסי חאקי של עליית הייקים, כתפיות ותרמיל גב, מפזר חיוכים לכל עבר, קול גבוה, מצחיק בקפדנותו התהומית, היה אחד החשובים בחיינו.
“יש לך בריאות, יש לך הכל. אין לך בריאות, אין לך כלום” מזכיר לי אחד מזקני העדה הזאת, ואין משפט שמתקשר יותר טוב עם אבדן נוכחותו של טל-שחר בקהילתנו.
כי הוא לא רק היה נוכחות רפואית שהגנה על כולנו, הוא ידע לראות אותנו דרך העור, דרך התנועה, דרך קשיי הלידה ומשקל גופנו המשתנה. לעיתים חששתי שהבדיקות המדוקדקות היו סתם למראית עין, רק על מנת לאשר את מה שכבר דייק לאבחן עד קצה חוט השערה, שנייה לאחר שניצבתי בפתח דלתו.
ועכשיו יש קבר נוסף בבית הקברות בקצרין, בין האנשים שבאמת אין להם שום תחליף. אין תחליף, לא בלשון סרקאזם ולא כי נהוג לומר, אין תחליף כי קצרין זכתה לאדם שספק אם יש לו העתק במקום אחר.
אכן זכתה, ואיבדה.
בצהרי יום שישי ליוותה קהילת קצרין בדמעות את ד”ר שאול טל-שחר למנוחת עולמים ועדיין לא מפנימה את עוצמת האובדן. בהיותו ערירי, שריד יחיד למשפחתו שנרצחה בשואה, מעולם לא נישא ולא הוליד ילדים, ביקשו רבים לומר “קדיש” מעל קברו, והצטרפו לרב העיר הרב יוסף לוי, יבל”א, שנשא את התפילה, עם המאות שבאו ללוות את רופאם אל בית עולמו.
“הטל יש בו ברכה, נתברך בו העולם”, נשא הרב לוי דברי פרידה, “כשמו – טל-שחר – כן הוא היה: טל וברכה לתושבים, מיוחד במינו, כולם הרגישו בו מה הוא ערך אלוקי. ביום ובליל היה לו כל הזמן לכל אחד, תמיד בכוננות עם תרמילו, במסע אדיר להצלת חיים. על כל שריטה היה עובר לגלגול של הסבא שלך עד דור שביעי… אבל אבחנותיו היו מדויקות, כל כך מדויקות עד שרופאי בית החולים אמרו שחסך להם חודשים רבים של בדיקה. בעצמו היה סיפורו של עם ישראל, ניצול שואה ובא להציל חיים ולנצח את מי שרצו להשמידנו.
הוא היה איש של צורה – אצילי, ניחן באהבת אדם באשר הוא אדם, ערך החיים היה הגבוה ביותר אצלו. הוא הידר במצוות ‘ונשמרתם מאד’ ו’פיקוח חיים דוחה כל המצוות’, הוא אכן הציל חיים וקצרין חייבת לו הרבה מאד. לא היו לו בנים, אך כולנו היינו בניו. הוא הטביע חותם גדול מאוד בקצרין, כשמו – עלינו לזכור שנתן הרבה שחר חדש לאנשים ונתפלל שיהא לנו מליץ יושר”.
טל-שחר, כמו מעיין מים חיים במדבר
הרופא שידע הכל עלינו – כמה מעט ידענו עליו.
רק עם לכתו נודע עד כמה היו עצובים פרקים אחדים ממסע חייו של האדם שפניו תמיד אורות וחיוך שובב של ילד מרצד בעיניו ועל שפתיו.
אמו מתה עליו בעת לידתו בפולין לפני 79 שנים ולאחר מכן אומץ במשפחה נוצרית, אשר הייתה לחסידת אומות העולם וגידלה אותו כנוצרי לכל דבר. משפחתו נרצחה על ידי מכונת המוות הנאצית ועם הבסתה, הגיע הדוד לבית פרגר, אסף אותו ממציליו והשיב אותו לחיק העם היהודי ולארץ ישראל.
שאול הצעיר עלה במסגרת עליית הנוער לקיבוץ איילת השחר ולאחר מכן למשמר העמק, התגייס לצה”ל ובאחד מטיוליו בהרי ירושלים חצה את הגבול, נשבה בידי הירדנים והושב. זמן לא רב לאחר פנה ללימודי רפואה, עשר שנים עשה בגרמניה לפי בחירתו עד ששב לארץ והוא ד”ר טל-שחר, אשר מאמץ בקפדנות את אסכולת הרפואה הגרמנית הבלתי מתפשרת והבסיס לה: שאין לבדוק אדם ללא ידיעת ההיסטוריה הרפואית שלו.
לאחר תקופה קצרה בבאר שבע, הוא היה הרופא הראשון שקבע את ביתו וחייו ביישוב הצעיר קצרין החל משנת 1978. לאחר שראשוני המקום נעזרו ברופאים צבאיים בעת הצורך ובאחות רינה דגני שהקימה את שירותי הבריאות במקום, הוא היה כמו מעיין מים חיים במדבר של חוסר זמינות רפואית מעבר לשעות הקבלה, עד מותו ממש.
משפחת דליה וצ’ארלי (שלום) צרויה, אשר מתגוררים לא רחוק מדירתו בטיילת גמלא, אימצה אותו כאחד מבני ביתה, אך גם דלתותיהם של בתים רבים מספור בקצרין היו פתוחות בחום ובחיבה לפניו בכל שעה ועת. כוס יין, מאכלים מסורתיים של מזרח ומערב, כל תבשיל שהיה לו נופך של אחת מעדות ישראל סיקרן אותו ואולי היה עבורו הבית היהודי שכל כך חסר, כך הפכו כל עדות ישראל לעדותיו.
אבל בנשמתו, כנראה היה ייקה גמור.
“אנחנו הצברים, הממהרים בכל, היינו מאבדים סבלנותנו עת בדק אותנו, נו, שאול!”, אמר עליו צ’ארלי צרויה, “כולה כאב בטן, כדור ונסגור עניין. ואתה רכון על שולחנך, שומע את השטות הצברית בפעם האלף ממשיך לכתוב ולתעד בכתב ברור, קטן ועגול. ‘רפואה זה לא עסק מסחרי!’ ענה, ‘אני בודק בן אדם ולא מכונה’. הוא היה מצייד את החולים אשר הפנה לבית החולים בכל ההיסטוריה הרפואית שלהם והיה דיאגנוסיסט מעולה ומדויק.
“שאול, איש שלום ורודף שלום היית, מנמק את משנתך בצורה ברורה ומדויקת על פי שיטתך, דיונים אין-ספר ניהלנו על עתיד שני העמים המבקשים בכורה על ארץ ישראל. את הדיונים סיכמת: ‘עד ששני העמים לא יקיזו הרבה מאוד מדם הצעירים האחד של השני, לא יבינו המנהיגים שלהם כי צריך פשרה ושלום’.
“שאול, היית איש טוטאלי, לא היה גבול לאהבתך לבריות ללא הבדל דת וגזע, עבדת עם הכפרים הדרוזיים וכדי לשרת אותם טוב ונכון יותר למדת ערבית בגבעת חביבה.
“המתנת לכל מבקש מרפא כשאור דולק לרווחה בחלונך. לצלצול במספר 04-6961083 ענית: ‘שלום ד”ר טל שחר מדבר’, ובשיחה זו מתחיל מפגש מרתק עם הרופא, שבאמצע הבדיקות מדליק את האורות, פותח מזגן או חלון.
“היינו הולכים לישון בתחושה שיש מי ששומר, שמוכן לכל דורש. בהעדר שירותי חירום מלאים ובית חולים קרוב ביישוב, הענקת לנו תחושה כי אתה כאן כל הזמן אתנו ולמעננו.
אנחנו כאן איתך, בני משפחתך, משפחת קצרין, חבריך ומטופליך. באנו להיפרד בסוף מסע החיים המרתק והמיוחד שלך, מלאים באהבה ובעצב. הקרובים אליך יודעים כי לו היית מארגן טקס זה, היית מבקש לפתוח בכוס יין אדם טוב, מוזיקה טובה, בלי דמעות ובלי זעקות שבר.
“אתה נפרד מאיתנו לבית עולמך, אך מעשיך, אישיותך הצבעונית המיוחדת לא נפרדת מאתנו, תישאר עם כל אחד ואחד מאתנו כמצבת זיכרון”.
וְרַפֹּא יְרַפֵּא
עדיין ממאנים להיפרד מהרופא האהוב, נפגשו עשרות תושבים ביום ראשון השבוע לשעות אחדות של שיחה, להחיות עוד קצת את דמותו, עוד מעט, שלא תאבד לנו כל כך מהר.
משפחת צוריה, שביתה היה לביתו בכל שבת וחג, בערבי חורף וקיץ, אירחה את השיח; על המדף הוצב צילומו, נרות נשמה וספר זיכרון שיהפוך עד מהרה לים של געגוע.
מאיר אלקיים התכבד לומר דברי תורה ואף אמירת “קדיש”, משניות ואותיות נשמה לזכרו מאוחר יותר.
“כתוב בספר שמות: וְרַפֹּא יְרַפֵּא, משמע הקב”ה נתן לרופא היתר לרפא את החולה. כך היה טל-שחר – רופא, משכמו ומעלה, מקצועי, עזר לכל אחד, תמיד היה נכון להגיע בכל רגע, הציל אנשים, לא היה מי שקרא לו ולא הופיע מיד”, פתח אלקיים. “הוא קיבל זכות וכוחות מהקב”ה להיות כאן, לרפא, ונתן את כל-כולו. בפרשת השבוע קראנו על פנחס, הוא אליהו הנביא שלא מת, כי קנא קנאת השם; כך גם טל-שחר, שעבר את השואה והייתה לו קנאה לרפא אנשים ולקבל משהו עילאי. הוא עשה רבות, גם במגזר הדרוזי והערבי, אבחן במדויק. נכון, אנשים ישבו אצלו שעות כי היה צריך לשמוע מפי כל אדם את כל ההיסטוריה הרפואית שלו, אך היה כדאי, במקום להשקיע את אותן שעות בנסיעה לבית החולים ובבדיקות שם. שיזכה בע”ה לגן עדן, יש לו זכויות רבות במעשים שבין אדם וחברו, זו אבדה גדולה ואין מי שיחליף אותו”, סיים אלקיים.
במשך השיחה העלו הנוכחים זיכרונות מפעולתו ולא שכחו את המעט שביקש עבור הביקורים בביתו או בבית החולה, “כי יש לי מספיק ומה אני בכלל צריך?”. הוזכרו הטיפולים הרבים שנתן לנזקקים ולקשישים ללא כל תשלום, כולל התרופות עצמן. הוא היה רחוק מהדת, אבל לקראת פסח למד את כל נוסחיה של ההגדה… הוא העניק צדקה בסתר, כולל תמיכה בתלמידים ממשפחות דתיות שלא עלה בידיהן לממן לימודיהם.
וגם לא מעט שחוקים עלו באותו ערב: “אדם היה בא אליו, כל גופו כאב אחד גדול ושואל: אני אמות? – כן, היה משיב, אבל לא עכשיו”, סיפר צרויה. רבות דובר על המאכלים שאהב – מרגל קרושה ו”גפילטע-פיש” ועד מלאווח, במיה בסגנון עדות המזרח ועוגות ביתיות וכמובן – יין. כאשר קראו לו והוא חש מבעד לקו הטלפון שאין ממש דחיפות, הוא הודיע ש… קודם כל יסיים את האמבטיה…
האמבטיה, היין, מאווררים, חלונות פתוחים אשר מבעדם עפות אל ביתו סנוניות, ספרים עתיקים שלפתע גילה בחנות בצפת, צילומי עשרות ילדים וילדות ותגלית נפלאות המחשב וה”איי-פד” – היו מהדברים שהסבו לו אושר עצום. הוא זכה להצטרף למשלחת תלמידים לפולין שכל אחד מהם התאהב בו אישית, והיה מאושר בארץ זו כילד, אוהב את השפה, הספרות, מדבר בלי הרף בשפה הפולנית ושב עצוב עם סיום המסע”.
לאחרונה חלה ולא שעה להפצרות חבריו שיטפל בעצמו טוב יותר, ביום חמישי שעבר לאחר שלא ענה, נפרצה דלת ביתו והוא נמצא ללא רוח חיים.
טלפון שמספרו 04-6961083, “טל-שחר מדבר, מה שלומך?” נדם לעולמים.
