כך אומר גל גפני, מרמות, שקיבל את “אות החקלאי המבטיח”, של ועידת ישראל לחקלאות. גם ערן פישר, ממרום גולן, קיבל את האות
ועידת ישראל לחקלאות תחלק השנה את אות החקלאי הצעיר המבטיח למספר חקלאים מן הגולן: ערן פישר, מגדל הפירות ממרום גולן וגל גפני, שמשפחתו מגדלת בעיקר מנגו וגידולים נוספים, ברמות.
“‘אות 40 הצעירים’ מתקיים מפני שגיל החקלאים הממוצע כיום הוא 64”, אומר חיים אלוש, מנכ”ל “משוב”, מארגנת הוועידה. “לכן, יש צורך דחוף של המדינה ושל כל מי שהחקלאות יקרה ללבו לעודד את הצעירים להצטרף למעגל החקלאות, כחקלאים, או כמדריכים חקלאיים, או כחוקרים.
“מדינת ישראל נמצאת באיום ביטחוני מתמיד ולכן חובה עלינו לדאוג למזון מתמיד לתושבים בתוך ישראל ולא להיות תלויים בייבוא תוצרת חקלאית. מתקני התפלה שהוקמו לפני מספר שנים הצילו את מדינת ישראל לאור העונה החמישית של בצורת קשה. לא יכולנו גם לייבא מים מתורכיה, שנראה אז הפתרון היעיל והזול”.
גפני: “החלקים הלא-נשלטים – בצורת, ברד – הם תמיד היו ותמיד יהיו. חקלאי הוא בעצם מאמין. אבל בחלקים הנשלטים, בסוף מדינת ישראל עושה פשע עם החקלאות. החקלאות לא יכולה להתקיים בעולם שהוא רק קפיטליסטי. היא לא רק ערך באוויר”
“אני לא יודע להסביר מדוע בכיתה ח’ החלטתי שאני בא לעבוד בחופשים במשק”, אומר גל גפני, אחד ממקבלי האות. “היה לי ברור שאני חוזר למשק. הייתי כמה שנים בקבע. יכולתי לעשות מיליון דברים. אפילו במלחמת לבנון, לקחתי חופש כדי להיות במשק. אני יוצא חיל האוויר. החברים חשבו שהחלקתי על השכל, אבל מבחינתי לא הייתה שאלה בכלל. יש בזה הנאה, זה ברור, אבל בלי ציניות, יש בזה גם הרבה מאוד תחושה של ציונות. כך, למעשה, חזרתי למשק לפני שמונה שנים ואני יחד עם אבא שלי.
“יש הבדל בין לשבת על הטרקטור לבין להיות מנהל. לנהל זה להבין את הגידול והחקלאות מהצד העמוק שלו. זו משימה וזה הכיף”.
צמצום אי-הוודאות
משפחת גפני הגיעה ב-1975. המשפחה מחזיקה כיום עוד ארבעה משקים. כמעט 200 דונם, שמשתרעים מקו המים עד לצלע ההר. ברמות עברו את כל הגידולים האפשריים, ירקות, מקשות, בננות, כרם. ב-15 השנים האחרונות, המנגו התייצב כגידול העיקרי ומחזיק את עצמו.
“יש הבדלים אקלימיים, כל חלקה בקרקע יכולה להיות משהו אחר. חלק גדול במקצועיות זה להבין את זה. רק כמה מטרים בין קבוצת עצים כזו או אחרת ויכול להיות הבדל. כל אחת מהחלקות צריכה דיוק אחר. לפעמים בדשן, בהשקיה, קצב ההבשלה” אומר גפני ובקולו שומעים את האהבה שאינה תלויה בדבר.
“מתחילים כל יום עם השמש, השעות היותר נעימות, אחד הדברים המדהימים ואז יש עניין, קורה משהו, לא חשוב מה תכננת. ככל שגילית את זה יותר מוקדם, היום יחזור לשגרה יותר מהר. הגילויים האלה הם אינהרנטיים.
“החלקים הלא-נשלטים – בצורת, ברד – הם תמיד היו ותמיד יהיו. חקלאי הוא בעצם מאמין. אבל בחלקים הנשלטים, בסוף מדינת ישראל עושה פשע עם החקלאות. החקלאות לא יכולה להתקיים בעולם שהוא רק קפיטליסטי. היא לא רק ערך באוויר. זה אוכל לאנשים. אני מסתכל על הגולן, שהוא חקלאי גם באופיו וגם כשחקן כלכלי. רמת התמיכה שאנו מקבלים הייתה צריכה להיות אחרת. תפקיד המדינה לצמצם את אי-הוודאות. חייבים ליצור איזשהו צמצום של אי-הוודאות. זו קודם שריטה, לפני שזו פרנסה. אנחנו מגדלים ערך והמדינה צריכה לשמור על עלינו.
“ולא אמרנו עוד כלום על כל העולם הביטחוני שמאחורי זה. חקלאות נמצאת בגבולות. זו האחיזה שלנו בקרקע. הגבול עובר במקום שבו נמצא התלם האחרון. אנחנו עושים חקלאות בגולן, עד גדר המערכת”.
“אני לא כל כך יודע למה קיבלתי את הפרס”, הוא מצטנע, “אבל כשאני מסתכל על החקלאים בגולן, אני משוכנע שזה פרס משותף. יש חבורה סופר-איכותית של חברים איכותיים, שרואים את עצמם עובדים, מובילים ומנהיגים”.
