אני מסתובבת עצובה ומודאגת. אני מרגישה שאנחנו חייבים ליצור אחדות אמיתית בעם ובממשלה ולהיות טובים איש לרעהו, כדי לבנות בית שלם וחברה טובה
השבוע הזה, שחל בו ט' באב, הוא תמיד שבוע מבאס כזה של אנרגיות נמוכות, מחשבות על חורבן הבית בשל שנאת חינם ועל התקווה לבית החדש, שיבנה בע"ה על בסיס של אהבה.
מתחילת השבוע, הילדים שלי מקטרים על כל האיסורים. אסור בשר, אסור קניות, אסור ים ומעיינות. אני לגמרי מבינה אותם. גם אני לא אוהבת שאסור, שלא לדבר על הצום, שאני שונאת צומות, אבל עצם העובדה שכל כך קשה לנו עם זה משיגה את המטרה של זכר החורבן.
השבוע, דווקא קשה לי יותר עם הימים האלו. אני מרגישה צורך לצאת לנשום ולעשות דברים כיפים שיוציאו אותי מהתחושה הרעה שמסתובבת במדינה. כל ההפגנות והכאוס, מימין ומשמאל. האמת היא שבאופן אישי אין לי מושג מה נכון.
לא יודעת אם אני בעד פסקת ההתגברות, או נגדה. מה שאני יודעת זה שאני לא מרגישה שזו החלטה שבאמת תחרב לנו את המדינה. ההתנתקות, למשל, הייתה החלטה שקשה להחזיר אחורה, אנחנו עדיין מבכים עליה. אבל פה, בעוד ארבע שנים אולי תהיה ממשלה אחרת ותחליט אם לשנות או להמשיך וכרגע, יש ממשלה שרוב העם בחר וצריך לקבל.
זה כל כך מבאס אותי שכבר לא בא לי לראות או לשמוע חדשות בימים האלו, כי זה עושה לי כאב לב גדול, שהגענו למצב כזה של קיטוב בחברה. מילואימניקים שלא יתגייסו, רופאים ששובתים, חסימות כבישים, מחאות
ככה אנחנו מחנכים את ילדינו, שהרוב קובע… וזה כל כך מבאס אותי שכבר לא בא לי לראות או לשמוע חדשות בימים האלו, כי זה עושה לי כאב לב גדול, שהגענו למצב כזה של קיטוב בחברה. מילואימניקים שלא יתגייסו, רופאים ששובתים, חסימות כבישים, מחאות שמסכנות את הציבור.
לשמור על שלמות הבית
אני מסתובבת ברחובות ורואה ושומעת כל כך הרבה קושי פרטי ואתגרים בחיים. אנשים וילדים חולים, מוגבלים, נכים, אנשים רעבים, בקשיים כלכליים. קשישים בודדים, אלמנות, יתומים. יש בתים שיש בהם הרבה עצב ויגון וקושי והם נלחמים יום יום באתגרים ובקושי ונאבקים על שלמות הבית שלהם.
אני חולמת על עולם יפה יותר, שבו יושבים הפוליטיקאים המנהיגים שלנו ומנסים להגיע להסכמות, כל אחד יתפשר קצת ואני מאמינה שאפשר למצא את הדרך לשבת אל שולחן אחד, באהבת אחים וברצון אמתי, לעשות טוב לעם ולמדינה ולשמור על שלמות הבית.
האדמה בוערת בימים האלו, לא רק כי מזג האוויר בחוץ לוהט, אלא כי איבדנו את הדרך והפרופורציות. עצוב לראות שנאה שכזאת בתוכנו. תוך כדי שאני כותבת, אני שומעת ששפים מוכרים החליטו לעשות דווקא ולפתוח מסעדות בט' באב… לי, באופן אישי, זה לא מפריע. שיפתחו, שיחגגו שייהנו. אבל הדווקא הזה, ביטול הסטטוס–קוו של כבוד של מדינה יהודית שהם נלחמים בו, זה מפריע. אם לא נעצור עכשיו את המאבק הזה בינינו, לא יודעת מה יהיה הסוף.
לא התכונתי לכתוב פוליטיקה וזה לא פוליטיקה. אני לא כותבת כנציגה של אף צד. אני חלק מהעם הנפלא הזה, שהוא באמת העם הכי מיוחד בעולם. יש לי משפחה וחברים מימין ומשמאל, דתיים, חילונים וחרדים. מה שקורה בינינו היום זה חורבן ואנחנו חייבים, כולנו, כל אחד מאתנו, להחליט שאנחנו לא נותנים לזה להימשך.
אני מסתובבת עצובה ומודאגת אני מרגישה שאנחנו חייבים ליצור אחדות אמתית בעם ובממשלה ולהיות טובים איש לרעהו כדי לבנות בית שלם וחברה טובה. כשנראה אחד בשני את הטוב, יהיה לנו הרבה יותר קל. מתפללת שהימים שיבואו אחרי ט' באב יהיו ימים טובים של שלום בינינו, אחדות, אור, שמחה ואהבה.
