אחרי 37 שנים בשירות הציבור, ד”ר אהוד שרביט תולה את הסטטוסקופ. הוא טיפל בסבים, אבות, בנים ונכדים, כמעט בכל יישובי הגולן. תודה, אודי
הרופא של הגולן ב-37 השנים האחרונות יצא לפנסיה. ד”ר אהוד שרביט התחיל כרופא כפר והמשיך כרופא משפחה. במהלך השנים, טיפל בכ-10,000 איש. טיפל במשפחות רב- דוריות. טופלו אצלו, הסבים, הילדים והנכדים. יישובים, תושבים ומשפחות נפרדים מהרופא שליווה אותם שנים רבות ועכשיו יש לו זמן גם לעצמו ולמשפחתו ותוך כדי מהלך הפרישה, להעביר את השרביט לדור הבא של הרופאים.
ד”ר אהוד שרביט הוא יליד העיר העתיקה בירושלים. הורי אביו הגיעו ממרוקו לפני כ-90 שנה, הורי אמו הגיעו מאגן הים התיכון (תורכיה, חלב וכרתים). בצבא, שירת כקצין תותחנים ולאחר מלחמת יום כיפור, כשהיה כבר נשוי לרחל, החל ללמוד רפואה בטכניון, בחיפה.
במהלך עבודתו בבית החולים, כחלק מההתמחות, הכיר רופאה שעבדה בגולן. בעקבות כך, נוצר קשר עם קיבוץ מרום גולן ובמשפחה התקבלה ההחלטה לעבור לגולן. אהוד ורחל נקלטו בקיבוץ ב-1981 ואהוד התחיל עבודתו כרופא הכפר בשמונה יישובים: נווה אטי”ב, אודם, אל-רום, מרום גולן, אורטל, קלע אלון, אלוני הבשן וקשת.
הילדים שמגיעים עם חיוך וצחוק, זו האהבה הגדולה. “הילדים נתנו לי כוח להמשיך גם יום קשה. להגיע אתם לגיל הבגרות ולהזכיר להם שהם טיפש-עשרה ולהמשיך אתם הלאה לבגרות זה ממלא. יש ילדים שליוויתי מגיל 0 עד גיל 37”
אחרי שלוש שנים במרום גולן, הם עברו לגור באניעם ואהוד היה הרופא של קשת, אניעם, קצרין ויונתן.
התמקצעות היא ערך חשוב מבחינת אהוד ולכן בשנת 1987, יצא להתמחות של ארבע שנים ברפואת משפחה, התמקצעות רפואית מורחבת, על מנת להגיע לרמות גבוהות יותר של ידע רפואי.
לאחר שעבד כמה שנים ברפואה “עירונית”, בקצרין וחצור, חזר למקורות ועבד בצפון ומרכז הגולן. בשבע השנים האחרונות, עבד באניעם, קשת, אלוני הבשן וכנף.
הידעתם?
היום (במועד הריאיון) גילה שזיכרון הילדות הרעוע שלו הוא אכן אמתי. הוריו של בנימין נתניהו גרו בסמיכות לסבו, בקטמון הישנה, בירושלים. הוא זוכר שהם קנו את מרכולתם במכולת האשכנזית של גנדל ולא אצל סבו המרוקאי ולדבריו – “אז הבנתי שיש דבר כזה שנקרא אשכנזים וספרדים”.
אהוד היה פעיל ביחידת חילוץ גולן. זו יחידה מעולה והוא לקח חלק פעיל בחילוץ פצועים ולצערו, גם גופות.
אהוד אוהב מאוד לקרוא ספרים, בעיקר ספרים שמתבלים את ההיסטוריה וחיי היום-יום.
רופא של דור
באניעם היה מקרה של הכשת נחש, של ילד בן שלוש, בעת שירד במדרגות ביתו. הילד היה ללא רוח חיים וחזר לאחר החייאה מוצלחת.
באחת הנסיעות לקצרין, אהוד ורחל ראו ג’יפ ליד הזוויתן. הם עצרו את הרכב ואהוד רץ למקום זיהה ואבחן את המצב הרפואי של שני הפצועים. הפצועים פונו במסוק ולמחרת, פצוע הראש כבר חזר לדבר כרגיל.
האהבה הגדולה שלו היא הילדים. הילדים שמגיעים עם חיוך וצחוק, זו האהבה הגדולה. אהוד: “הילדים נתנו לי כוח להמשיך גם יום קשה. להגיע אתם לגיל הבגרות ולהזכיר להם שהם טיפש-עשרה ולהמשיך אתם הלאה לבגרות זה ממלא. יש ילדים שליוויתי מגיל 0 עד גיל 37”.
מקרה זכור במיוחד
המקרה הזכור לו ביותר הוא של חבר שהגיע למרפאה אחר הצהריים, יחד עם אשתו. אהוד מיד הבין שזהו מקרה חריג ונדלקה אצלו נורה אדומה.
“הוא אף פעם לא הגיע למרפאה עם אשתו. סביר להניח, שרק בזכות היכרות של שנים רבות, יכולתי להבחין שיש כאן מצוקה שהיא חריגה”.
למעשה, אותו חבר הגיע גוסס ונשלח ישירות לבית חולים. בסופו של דבר, הוא נפטר, אך זה משהו שזוכר ומלווה אותו.
“בזכות ניסיון, אהבה וצניעות, יש לדעת מתי אפשר לעזור למטופל ומתי להפנות למקום אחר לטיפול”.
רופא בקהילתו
אהוד עבד גם בעיר וגם בקהילה, כך שיש לו את היכולת להשוות. עבודה בקהילה שלך היא עבודה לא פשוטה. בקהילה, חשוב שתהיה יכולת להפריד כמה שניתן בין החיים השוטפים לעבודה הרפואית.
“היכולת לחיות ביחד ולטפל היא יכולת לא פשוטה, אך הכרחית. מצד שני, ההיכרות מאפשרת לראות את הדברים שמעבר ולהכיר עוד חלקים במטופל. הטיפול הרפואי מעולם לא היה מותנה ביחסים אישיים, טובים או לא. להיות בקהילה שלך כרופא בעצם מחייב אותך להיות רופא בחירום, כי אתה נוכח. תמיד אהיה רופא חירום באניעם. באיזשהו מקום אומרים שאין נביא בעירו, למרות שאני בהחלט חושב שהצלחתי לתרום”.
ליווי
רופא משפחה צריך להיות מומחה במחלות “קטנות” כמו שפעת, אסתמה, חבלות קטנות. רופא בקהילה יודע לתת מענה ל-95% מהצרכים של האנשים ובמקביל, חשוב גם לתת מענה לרפואה מונעת וליצור מודעוּת לבריאות ולא רק לחולי.
“חשוב לרכוש ניסיון, ללמוד מהדברים, לבקר את עצמך וללמוד את מהלך החיים. להיות השגריר של האנשים מול המערכת הרפואית, להנחות ולדעת למי לפנות, מתי ומה לעשות. חשוב לשמור על קשר עם מטופלים קשים יותר. לבדוק את המטופלים שמאושפזים, לברך בלידות. זה נקרא ללוות. החוזק של אנשים נובע מהידיעה שיש להם גב רפואי”.
התכניות להמשך
אהוד אמנם יצא לפנסיה, אך בהחלט יש לו עוד תכניות בקנה. כיום, הוא מורה בבית הספר לרפואה של בר אילן בצפת ב-20% משרה.
“זה נחמד. אני מלמד בעיקר איך לצבור ניסיון ועל היחס בין רופא למטופל”.
מי שמכיר את אהוד יודע שהמשפחה והנכדים הם חלק בלתי נפרד מחייו. יש לאהוד ורחל שמונה נכדות ונכד ובקיץ, הם מתכננים לטוס עם אחד הבנים ומשפחתו לטיול.
בנוסף, הוא היה רוצה להשתלב בהתנדבות בפעילויות שונות, לקרוא ולטייל.
“לחזור להיות איש משפחה עם יותר זמן, ליהנות מהחיים ולחיות קצת אחרת. להיות רופא כפר זו עבודה של 24/7, עם משימות אמתיות כל היום. עבודה מאוד תובענית עם אחריות מאוד גבוהה. פתאום אני אחראי רק לחיי ולחיי משפחתי, זה נחמד”.
