אין תרופה לאנטישמיות, כל עוד העם היהודי חי בגולה. כך כתב פינסקר ב"אוטואמנציפציה" וגם הרצל ב"מדינת היהודים". טעו. גם התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל לא שמו קץ לאנטישמיות
בספטמבר 1882, תשרי תרמ"ג, התפרסמה בברלין חוברת אנונימית בגרמנית, שעליה היה חתום "יהודי רוסי" – "אוטואמנציפציה".
היה זה לאחר "סופות בנגב" – שנה תמימה של פוגרומים בדרום מערב האימפריה הרוסית ובעיקר באוקראינה.
מחבר החוברת היה רופא והוגה דעות יהודי, יליד פולין, יהודה לייב פינסקר (1821-1891). המסר של פינסקר היה שהאמנציפציה ליהודים נכשלה. אמנציפציה פירושה שחרור והכוונה למתן שוויון זכויות אזרחי, חברתי ופוליטי לכול; גישה שרווחה במאות ה-18 וה-19. בשלהי המאה ה-18, רווחה תפיסת האמנציפציה ליהודים – השתלבותם כאזרחים שווי זכויות במדינות שבהן הם חיים, כשיהדותם היא עניינם הדתי הפרטי. עם קבלת השוויון, ייתם עידן שנאת ישראל רבת הדורות, כי מעתה היהודים יהיו שווים לכול.
האמנציפציה נחלה כישלון חרוץ, הסביר פינסקר בחוברת. ככל שהיהודים ניסו להתקבל ולהשתלב, הסביבה הקיאה אותם. השנאה ליהודים היא עניין טבוע בהוויית החיים של היהודים בגלות. היהודים הם שונים, כיוון שמצד אחד הם אינם עם ככל העמים, החי בארצו חיים עצמאיים ומצד שני, אינו נעלם כמו עמי קדם, שהתמזגו והתבוללו בעמים. כך היהודים הם מת-חי, רוח רפאים וככאלה הם מעוררים פחד קמאי בקרב הסביבה, שאינו נשלט ואינו בר פתרון – יהודופוביה. כל עוד היהודים חיים בגולה, אין תקנה לאנטישמיות. לכן, אין כל סיכוי לאמנציפציה להצליח. הפתרון הוא אוטואמנציפציה – שחרור עצמי. לא שוויון זכויות אזרחי בארצות הגויים, אלא קוממיות לאומית של העם היהודי שישוב לארצו, לארץ ישראל.
שנאה ללא הסבר
הרצל לא קרא את "אוטואמנציפציה" של פינסקר. לימים הוא אמר, שאילו קרא את "אוטואמנציפציה", לא היה צורך שיכתוב את "מדינת היהודים". גם הרצל טען שאין תרופה לאנטישמיות כל עוד העם היהודי חי בגולה ואין לו מדינה ריבונית משלו.
"בכל מקומות מושבותינו, ניסינו בתום-לבב להתערב בגויי הארצות, רק את אמונת אבותינו אמרנו לשמור בידינו. אין רוצים בנו. לחינם היינו פטריוטים נאמנים… לחינם נביא קורבנות דמים… לחינם נעמול להגדיל את שם ארצות-מולדותינו במעשי אמנות ומדע, להרבות את עושרן במסחר וקניין".
הרצל כינס את הקונגרס הציוני, הקים את התנועה הציונית והניע את המהלך הציוני שהקים את מדינת ישראל.
הציונות היא הצלחה פנומנלית. אין לה אח ורע בתולדות העמים. אף תנועה לאומית או חברתית בהיסטוריה לא הצליחה כמו הציונות. עם מפוזר בעשרות גלויות, דובר עשרות שפות, התכנס במולדתו ההיסטורית והקים, יש מאין, מדינה ריבונית עצמאית חזקה ומשגשגת, חידש את שפתו ההיסטורית ויצר נכסי תרבות אדירים. בכול צדקו אבות הציונות, זולת דבר אחד. הציונות ומדינת ישראל לא שמו קץ לאנטישמיות.
האנטישמיות שינתה את פניה. האנטישמיות החדשה מתמקדת בשנאת הקולקטיב היהודי – מדינת ישראל ופחות בפרט היהודי. אך זו אותה השנאה התהומית, חסרת הפשר, הישנה והרעה.
אין לשנאה הזאת כל הסבר. מאין האובססיה החולנית של צעירה כמו גרטה טונברי, שגדלה במדינה שאין בה כמעט יהודים, לשנאת מדינת ישראל ולשלילת עצם קיומה? מאיפה האובססיה המטורפת של המוזיקאי רוג'ר ווטרס? מה מלהיט בשנאה תהומית את זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו-יורק?
מלחמה על הקיום
אם האנטישמיות הישנה נבעה מבוז לעם חלש, שאינו יכול ואינו מנסה להגן על עצמו, האנטישמיות היום שוללת את זכותו של העם היהודי להגן על עצמו, על זכותה של המדינה היהודית להגן על עצמה. כך, כאשר במדינת ישראל הריבונית נערך פוגרום נורא, שמעטים כמותו היו בגולה, יציאת ישראל למלחמה להגן על חייה ועל חיי אזרחיה עוררה גל של שנאה אנטישמית פרועה בעולם, רוויה עלילות דם ותביעות צדקניות שאף מדינה בעולם אינה נתבעת לעמוד בהן.
אך השלילה אינה רק של זכות ההגנה העצמית של המדינה היהודית, אלא של עצם זכות קיומה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנלחמת על עצם קיומה, שאינה מצויה בסכסוך על גבולות, או על אינטרסים כלכליים, אלא על עצם זכותה להתקיים; שאויביה חותרים להשמדתה, שרבים בעולם מייחלים לכיליונה ולהקמת מדינה אחרת על חורבותיה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי", וידידוּת לישראל מתבטאת קודם כול בהכרה בזכות קיומה. הרי אף אחד אינו מצהיר שהוא מכיר בזכות קיומה של הולנד, רומניה, מצרים, יפן, או ארגנטינה. זכות קיומן מובן מאליו. לא כן ישראל. וכך, אם האנטישמיות הישנה התבטאה בצעקות לעבר היהודים "לכו לפלשתינה", היום היא מתבטאת במסר של "לכו מפלשתינה". לאן?
קודם כול, חזרה ליהדות
פינסקר צדק בכך שהגדיר את האנטישמיות, או היהודופוביה בלשונו – מחלה. אך הפתרון שהוא הציע לא ריפא אותה. מה יכול לרפא את האנטישמיות? שום דבר. זו מחלה חשוכת מרפא.
הכרה בכך תרפא אותנו ממחלה יהודית עתיקה – האשמת עצמנו בשנאה אלינו. האנטישמיות אינה קשורה למעשינו. זה לא אנחנו, זה הם. לא רצחנו את ישו, לא אפינו מצות מדם של ילדים נוצרים, לא הרעלנו בארות, לא היינו אשמים במגפה השחורה, לא כבשנו ארץ זרה ולא השמדנו את הפלשתינאים ולא ערכנו ג'נוסייד בעזה ולא הרעבנו את העזתים למוות. האנטישמיות אינה קשורה למעשינו.
מה עלינו לעשות? עלינו להילחם באנטישמיות ולהיאבק על תמיכת האנשים הנאורים בעולם, שאינם נגועים באנטישמיות, אך עלולים להיות מושפעים ממנה. אך בראש ובראשונה, עלינו להמשיך ולהעמיק את האוטואמנציפציה – את השחרור העצמי שלנו.
לבסס את מדינת ישראל מבחינה ביטחונית, חברתית, כלכלית ותרבותית, להפוך אותה לחברת מופת, לאבן שואבת לקליטת העם היהודי בעולם. הרצל אומנם האמין שהצלחת הציונות תשים קץ לאנטישמיות, ובכך הוא טעה, אך הוא צדק בכך שאמר שהציונות היא קודם כול חזרה ליהדות, כלומר תקומת העם היהודי במולדתו ובטענתו שהציונות היא אידאל שאין לו סוף. כלומר, חובתנו היא להמשיך ולהגשים את הציונות, לעודד עלייה גדולה, לקלוט אותה בהצלחה, להמשיך ליישב ביהודים את חבלי ארץ ישראל, להמשיך להפריח יצירה יהודית בכל התחומים.
והאנטישמיות, מה יהיה אתה? היא כנראה תוסיף ללוות אותנו, כי היא מחלה חשוכת מרפא, אך ככל שנהיה איתנים יותר, יציבים יותר ומבוססים יותר, כך היא פחות ופחות תשפיע עלינו.
