סמל ניתאי שדה, מקצרין, בחר להמשיך את הדרך של בן דודו, שנפל במהלך מבצע “עופרת יצוקה”. היום, הוא משרת כמפקד בגולני ולוקח חלק במבצע “מגן צפוני”, בגבול לבנון
סמל ניתאי שדה, מקצרין, משרת כמפקד כיתה (מ”כ) בגדוד 51 של חטיבת גולני. ניתאי עבר לקצרין מדרום הר חברון, כשהיה בן 10, בעקבות חלום של הוריו לגור בצפון. הוא גדל בקצרין, למד בבית הספר היסודי ‘דרכי נועם’ והמשיך בחטיבה בחיספין. את התיכון, התחיל בטבריה ובהמשך, חזר ללמוד בקצרין.
“אני אוהב את האזור”, ניתאי מספר, “ולא יכול לדמיין את עצמי בשום מקום אחר”. לאורך השנים, התנדב במסגרות רבות, ביניהן “בני עקיבא” ו”כנפיים של קרמבו”, התנועה לילדים עם צרכים מיוחדים.
באוגוסט 2017, התגייס ניתאי לחטיבת גולני. השיבוץ בחטיבה החומה לא היה מקרי. “רציתי להגיע במיוחד לגולני”, הוא משתף, “בעקבות בן דוד שלי, דביר עמנואלוף, ששירת בגולני ונהרג במבצע ‘עופרת יצוקה’. היינו מחוברים מאוד. כשהוא נהרג, הייתי רק בן 10. המחשבה עליו דחפה אותי להתגייס לגולני ולהמשיך את הדרך שלו”.
לאחר הכשרה עמוסה של כשמונה חודשים, שכללה טירונות ואימון מתקדם, עלה ניתאי למחלקה פיקודית שמיועדת לקורס מ”כים.
“בחרתי לצאת לפיקוד, כי ידעתי שזה יתרום לי המון, גם מעבר לצבא”, הוא מסביר. “התפקיד הפיקודי משנה, בונה ומפתח. היה לי חשוב לתרום לחיילים שלי ולהיות משמעותי בשבילם. גם ההורים דחפו אותי לכיוון וברגעים הקשים, עודדו אותי להישאר ולסיים את הקורס”.
ניתאי עלה לגדוד, לקו עזה, לארבעה חודשים ומשם, המשיך לקורס המפקדים, שנמשך כארבעה חודשים נוספים.
ניתאי: “בסוף הקורס, יש מספר אופציות לשיבוץ. אפשר להשתבץ כמפקד בהכשרה, או כמפקד בגדוד. רציתי להגיע לגדוד, שם ההתמודדות היא שונה, צריך לפקד על חיילים מנוסים שכבר סיימו את ההכשרה וללמוד איך לגשת אליהם. אצלנו אין דיסטנס, אני כמו חבר שלהם”.
ניתאי קיבל מחלקה חדשה של חיילים, שהגיעו ישר מההכשרה והם החלו את דרכם המשותפת. התפקיד כלוחם וכמפקד מאפשר לניתאי להביא את עצמו לידי ביטוי.
“אני אוהב את העבודה. אני לא בן אדם שיכול לשבת במשרד והשירות הצבאי הוא משהו אחר, חד-פעמי. צריכים להיות מוכנים כל רגע להקפצות פתאומיות. אני מרגיש שיש סיבה לכל מה שאנחנו עושים”.
ממשיך את הדרך
בתקופה האחרונה, לוקחים לוחמי גולני חלק במבצע “מגן צפוני”, לחשיפה ונטרול של מנהרות חיזבאללה. קו הצפון הוא הקו הראשון של ניתאי כמפקד.
“מרגישים את העומס בגזרה. אנחנו בכוננות, מוכנים להקפצה. המבצע מוסיף אתגרים ולעתים, גם קושי, אבל מצד שני, מחזק לכולנו את ההבנה של חשיבות השירות בקרבי. גם אם לא יוצאים הביתה, אנחנו יודעים שבדיוק בשביל זה אנחנו פה. הכול באווירה טובה, עובדים כשבראש זוכרים שזו המשימה שלנו ושנעשה אותה הכי טוב שאפשר, ניתן כל מה שאנחנו יכולים”.
לאורך השירות, חווה ניתאי אירועים וחוויות רבות ויש אין-ספור רגעים שלא ישכח. אחד הדברים שחרוטים בראשו הוא הקשר הייחודי עם תושבי הצפון.
“אנשים מכל האזור באים אלינו ונותנים אוכל ואהבה. מגיעים לעמדות, מתעקשים להיכנס ולדאוג לנו. יש שתי נשים ממטולה, שכל ערב מגיעות עם מרק וקפה ולא מפספסות אף חייל. אלו הדברים שמחזקים אותנו ומעצימים את הרצון להישאר בגבול ולהגן על הצפון. העבודה שאנחנו עושים לא תמיד קלה, אבל כשהם מגיעים ואנחנו רואים את ההערכה הגדולה, אנחנו נזכרים שעבורם אנחנו בגבול. זה מה שנותן לי ולכולם כוח להמשיך לפעול. אני רוצה לחזק את תושבי הצפון, אנחנו פה בשבילם!”.
ביום ראשון שעבר, התקיימה האזכרה לזכרו של דביר עמנואלוף ז”ל, בן דודו של ניתאי, אשר מלווה אותו בלב לכל אורך הדרך.
“אני חושב עליו הרבה, מרגיש שאני ממשיך את הדרך שלו. דודה שלי התרגשה מאוד, כשבחרתי להתגייס לגולני, החטיבה של בנה. היא אומרת שאני מזכיר לה אותו ולפעמים, מזילה דמעה, כשאנחנו נפגשים. זה נותן לי המון כוחות ומחזק. כל פעם שאני רואה אותה, אני מבין שאני מצליח להמשיך את הדרך שלו”.
