סמי היה איש מאד מיוחד. שילוב של יהודי חילוני, ציוני אמתי, עם מבטא עירקי, אוהב תרבות, אוהב גדול של הארץ הטובה הזו, שמשוגע על אופרות ועל לחם משובח, מעשי וחכם ויודע ומבין ומדוד במילים ואף פעם לא הרגשתי ממנו איזה גאווה. למדתי ממנו המון ואהבתי אותו מאוד

מאת: אבינועם ברויאר, מנכ"ל פארק קצרין

דברים שנאמרו על ידי אבינועם ברויאר, מנכ"ל פארק קצרין העתיקה בטקס אזכרה וגילוי מצבה, במלאת שלושים למותו.

סמי,

קודם כול, תודה רמונה, שנתת לי זכות לדבר על סמי בפורום כזה. זאת זכות גדולה עבורי.

הרבה אנשים הכירו את סמי מכל מיני זוויות – קולגות, תושבים, משפחה. חברים.

לי הייתה זכות להכיר את סמי בזווית שעבורי הייתה ייחודית. עבדתי תחת סמי כמנהל הפארק רק שנה אחת וכשהוא סיים להיות ראש המועצה, לקחתי אותו כמנטור, כיועץ, כאבא מקצועי לכל צעד ושעל שהלכתי בפארק.

סמי עזר לי בכל דבר שרק אפשר להעלות על הדעת, בעיקר במקומות שהיה צריך לפתור בעיות, לריב עם מישהו ברמ"י, או ברשות העתיקות. לא הייתי זז בלעדיו. כל דבר שהייתי עושה, הייתי שואל אותו. לעשות ככה, או לעשות ככה. ללכת ישר, או ללכת עקום. להיכנס מהדלת, או להיכנס מהחלון. תמיד התייעצתי. תמיד הוא היה בא. תמיד הייתי יוצא חכם יותר, בטוח יותר, מהשיחה אתו ואף פעם, אבל באמת אף פעם, לא אמר לי לא.

תמיד, בסוף פגישה, או אחרי הצלחה קטנה וצעד קטן, או גדול, הייתי אומר לו שאין לי איך להודות לו והיינו צוחקים: אני אתן לו את אות המתנדב, או שאכתיר אותו כנשיא הפארק.

מהשנים האלה, יש לי המון זיכרונות של הנוכחות של סמי. יושב אתי כשווה בין שווים במכולה בפארק, שעות על גבי שעות.

פעם אחת, הלכתי אתו בפארק, בשביל ליד בית רבי אבון, שהלכנו שם יחד ולחוד מאות פעמים והוא הרים את הראש וראה מנורה. בגב בית הכנסת העתיק, הוא פתאום קלט שחקוקה מנורה.

הרגשתי בנוח כל כך עם סמי שהייתי מסנג'ר אותו גם לדבר עם קבוצות, לפגוש את הבנאדם. הייתי עושה לזה בילד-אפ למפגש עם האדם שבנה את קצרין, שמצא את בית הכנסת, אבל הוא היה מדבר ארכיאולוגיה והיסטוריה ואבנים ורק על דבר אחד הוא לא דיבר. על עצמו.

פתוח לשמוע

לשמחתי, אני יכול להגיד, אחרי כל כך הרבה שעות אתו, שאני יודע בדיוק מה סמי היה אוהב. איך הוא חשב. מה הוא אהב. מה הוא לא סבל. בפארק הוא כל כך הרבה פעמים אמר לי בפיתוח, "אבל איך זה תלמודי" ו"מה עושה את זה לתלמוד" וכשהוא ראה מאות מתפללים בבית הכנסת בהלל, זה הרחיב לו את הלב והוא כל כך שמח מזה.

מה שהיה יפה כל כך אצל סמי, זה שכשהייתה לו ביקורת על משהו שעשיתי, הוא היה אומר אותה בצורה ברורה מאוד ויחד עם זה, הוא תמיד היה פתוח לשמוע, להקשיב, וגם לפעמים להשתכנע. לומר בסדר. הבנתי. אתה צודק.

לפני כמה חודשים, בעבודות שימור שהיו בבית הכנסת, הרימו את אחת האבנים שהיו של ארון הקודש ושכבה על הרצפה. עצם ההנפה שלה וההעמדה שלה היו מאוד מרגשים. אחרי 1,300 שנה, מקימים מחדש את העמוד של בית הכנסת, עם חבל וגלגלת. אבל יום אחר כך, כשהזיזו את העפר שהיה תחת העמוד התרגשנו לראות קטע שלם של הפסיפס של בית הכנסת.

לפני שהבנתי בכלל מה נמצא, התקשרתי מיד לסמי ואמרתי לו שהוא חייב לבוא. הרגשתי כמו ילד שמספר לאבא שלו – "אבא, תראה מה מצאתי". אחרי בדיקה קצרה, הבנו שגם מתחת לאבן נוספת יש קטע של הפסיפס ולא רק פסיפס, אלא כתובת. הפעם, ידעתי מתי מרימים את האבן וקבעתי עם סמי בפארק. היה מרגש לראות את סמי עומד בבית הכנסת. מחובר לבלון שלו, אבל זקוף וקורן משמחה, עם חיים בן-דוד, הוא אומר לו: "מי היה מאמין? שעוד נמצא את הפסיפס של בית הכנסת".

אחת ההודעות האחרונות שסמי שלח לי הייתה מה עם הפענוח של הפסיפס והשבתי לו שעוד כמה ימים יחזירו אותה וגם הפענוח יבוא אתה. כמה ימים אחרי שסמי נפטר, הפסיפס עם הכתובת חזר למקומו, בבית הכנסת העתיק. בבית הכנסת של סמי.

מדוד במילים

שבוע אחרי שסמי נפטר, חלמתי שאני פוגש אותו בפארק ואני מספר לו בהתלהבות שאנחנו משחזרים את משקוף בית הכנסת של כנף (שנמצא היום במחסן, שבור לארבע חתיכות גדולות). הוא שואל אותי: נו איפה תשים אותו? ליד בית הכנסת? בשביל? ואני אומר לי בהתרגשות: לא, לא סמי. הוא יהיה שער הכניסה לפארק והוא עונה לי כמו שהוא היה תמיד עונה קצר ומדוד, אבל נרגש ושמח: "יוצא מן הכלל".

סמי היה איש מאד מיוחד. שילוב של יהודי חילוני, ציוני אמתי, עם מבטא עירקי, אוהב תרבות, אוהב גדול של הארץ הטובה הזו, שמשוגע על אופרות ועל לחם משובח, מעשי וחכם ויודע ומבין ומדוד במילים ואף פעם לא הרגשתי ממנו איזה גאווה. למדתי ממנו המון ואהבתי אותו מאוד. הוא עזר לי מאוד מאוד. כל מה שעשיתי ותכל'ס, כנראה שגם מה שאעשה, הוא כולו בזכותו. כל מה שיש היום בפארק – הוא כולו שלו.

העובדה שסמי היה כל כך נטוע עמוק בארכיאולוגיה של המקום, כל כך מחובר לעבר וכך כך חוזה פני עתיד עושה חיבור של עבר ועתיד באופן שהוא באמת בלתי נשכח.

אסיים באמרתו של רבי אליעזר הקפר, שהמשקוף של בית מדרשו מונח במוזאון ומדברת כל כך את דמותו וצניעותו של סמי והוא אחד הממצאים שסמי אהב. הממצא והמימרה מהעבר. אל סמי. וגם אליי, או אלינו. ללמוד וליישם: רבי אלעזר הקפר אומר: אל תהא כמשקוף העליון שאין יד אדם יכולה ליגע בה. ולא כאיסקופה שמנבלת פרצופות. ולא כאסקופא האמצעית שמנגפת הרגליים. אלא הוי תחתונה שהכל דשין בה וסוף כל הבניין נסתר והיא במקומה עומדת.

אנשים מדברים באים, הולכים, לפעמים מצקצקים, מדברים מעל הראש, אבל היא, האיסקופה, האבן, המשקוף, הפסיפס, המנורה, קצרין. הגולן. סמי.

היא, היא לעולם עומדת.