השראה מיובל אברמוביץ‘, עיתונאי, שחקן, סופר ומרצה, שהיה מרותק לכיסא גלגלים, עד שקם והחליט להגשים את כל רשימת חלומותיו, כי יום שעובר לא חוזר
לפני כמה חודשים, נפגשתי לצורך כתבה, עם יובל אברמוביץ‘, עיתונאי, שחקן, סופר ומרצה. מסתבר שאנחנו באותו גיל. אחרי שהייתי בהרצאה שלו וקראתי כמה מספריו, התרשמתי מכל מה שהספיק לעשות ב-46 שנות חייו. לשחק בתאטרון ובתכניות טלוויזיה, לכתוב בעיתונים נחשבים ולהוציא לאור 16 ספרים. רציתי לכתוב עליו, כי הוא השראה בעיניי. יש לי חולשה והערכה לאנשים שמגשימים חלומות וחיים את החיים בעוצמה. מה שאהבתי במיוחד בסיפור שלו הוא שכל מה שהוא עשה, בהגשמת חלומותיו, הוא עשה בכוחות עצמו, עם יוזמה תעוזה ואמונה בעצמו.
הוא גדל כבן יחיד, הורים גרושים. בגיל 16, החליק במסעדה שעבד בה, נפצע והיה על כיסא גלגלים במשך שנה. הוא סיפר לי שלמרות שהיו רופאים שחששו שלא יוכל לעמוד על רגליו, הוא לרגע לא חשב שיישאר ככה לכל חייו והאמין שיצליח לעמוד. בזמן הזה, של הבטלה והשעמום, כי הוא לא הלך לבית הספר, הוא התחיל לעשות לעצמו רשימות של חלומות, רצונות ומחשבות. אחרי שנה של טיפולים, והרבה כוח רצון, הוא עמד על רגליו.
ליד: אברמוביץ‘: “כשקמתי, החלטתי שאני הולך להסתער על החיים ולהגשים את כל הרשימה. הרגשתי שאם הצלחתי להתגבר על נכות, אני יכול הכול. הבנתי שכל עוד אני בריא, אני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה“
“כשקמתי, החלטתי שאני הולך להסתער על החיים ולהגשים את כל הרשימה. הרגשתי שאם הצלחתי להתגבר על נכות, אני יכול הכול. אני חושב שפשוט זכיתי להבין בגיל צעיר משהו עמוק לגבי השבריריות של החיים, שרוב האנשים חווים בגיל יותר מבוגר. הבנתי שכל עוד אני בריא, אני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה“.
את התובנה הזאת, ששיתף אתי, כתבתי לעצמי במחברת הרשימות שלי.
ביניים: דווקאמתוךהקושי
השבוע, כשהכבדות והצער לקראת יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה“ל ולנפגעי פעולות האיבה מורגשים בכל מקום, חשבתי לעצמי על השבריריות של החיים, על אנשים שחייהם נגדעו בנסיבות שונות, עוד בטרם הספיקו. על כאלה שעשו מעשה של אומץ וגבורה והשאירו אחריהם חותם לדורות. לא פעם, אני חושבת לעצמי, על הרצון שלי כל הזמן להיות בעשייה, להספיק, להגשים, ולחוות. אני תוהה אם זה כי המוות נוכח בחיי, כי פגשתי בו מקרוב באובדן של קרובים ואהובים, או שזו נטייה טבעית שלי כאדם.
לפעמים, אני חושבת לעצמי מה אשאיר אחריי ומה יגידו עליי אחרי לכתי מהעולם. אומרים שזו קארמה רעה, לחשוב על דברים כאלה ומה בכלל אכפת לי מה יגידו. מה שחשוב זה מה אני אומרת לעצמי ועל עצמי, עכשיו.
האם אני הולכת אחרי הלב? האם אני עושה דברים שעושים לי טוב? שמשמחים שעושים אותי בן אדם טוב? האם אני עושה גם דברים טובים לחברה ולסביבה דברים שמוסיפים אור בעולם?
לכל אחד יש את החלומות שלו, יש לי את החלומות של המשפחה היפה, ילדים בריאים ושמחים, שאני תמיד בודקת לעצמי אם אני זוכרת לחבק אותם כל יום ולהגיד להם כמה הם חשובים ואהובים וכמה אני גאה במי שהם. יש לי את החלומות התעסוקתיים שאני מבררת לעצמי כל הזמן: האם אני עושה את שליחות חיי? האם אני מצליחה מספיק? ומה אני עוד רוצה לעשות?
יש חלומות לשעות הפנאי, על טיולים ותחביבים. יש לי רצון עז לטעום, להתנסות לחוות. יש לי חבר שתמיד מזכיר לי, שיום שעובר לא חוזר. משפט מפתח השראתי שכזה, שאני מנסה להזכיר לעצמי, בכל בוקר. כשמבינים את משמעותם של החיים ובוחרים לחיות אותם בעוצמה, החיפוש אחרי החלומות וההגשמה הם חלק בלתי נפרד.
גם חלום הקמת המדינה התגשם. שילמנו עליו ועדיין משלמים מחירים. יש מחשבה עמוקה מאוד בחיבור של יום הזיכרון ליום העצמאות. אלה הגאות והשפל בחיים, הפסדים וניצחונות, צער ושמחה, שמתערבבים יחד ודווקא מתוך הקושי, קמה מדינת ישראל וזו סיבה מצוינת לחגיגה ולמחשבות על החיים, על מיצוי והגשמה ובכלל, חשוב לזכור להיות תמיד בשמחת חיים.
