החופש הגדול בפתח והמתבגר והצעירה כבר מחכים לו ושמחים בו. גם אני. הם כבר די גדולים ולא צריכים השגחה צמודה. רק שלא יגידו שמשעמם להם
שש וחצי. השעון המעורר מצלצל. אני מקפצת מהמיטה, עדיין קצת רדומה, להעיר את הילדים. נכנסת לחדר של המתבגר, הוא לא במיטה. עדיין לא נבהלת, יש לו מין קטע כזה לפעמים, לעבור לחדר של החייל, אבל הוא גם לא שם. חושבת בלבי: איזה יופי שהתעורר לבד. בדרך כלל, זו משימה בסדר גודל לאומי להעיר אותו והוא כבר ב-6:30 במקלחת, מתארגן ליום חדש. הדלת של המקלחת פתוחה ואין מגבת זרוקה על הרצפה. אני מתחילה קצת להילחץ: לאן הילד נעלם?
עוברת לחדרה של הקטנה, גם היא לא במיטה. “יונתן, טלי…”, אני קוראת להם ואפילו קצת מבוהלת לרגע ואז, נזכרת שהם בכלל בטיול ולא ישנו בבית. איך זה שיצא שכיתות ח‘ מהחטיבה וכיתות ו‘ מבית הספר “גולן” יצאו באותו יום לטיול, שניהם בירושלים והשאירו אותנו, אותי ואת האיש ככה לבד.
כמעט לא יוצא ששני הקטנים לא בבית באותו יום. נראה לי מוזר שאין את מי להעיר ואני ממש לא אוהבת את הבית בלעדיהם. הגדולים כבר פרסו כנפיים, אין ברירה. המתבגר יעבור בשנה הבאה לפנימייה ואני כבר מתחילה להתגעגע, אבל בינתיים, אני לא רגילה שהבית ריק ושאני לא צריכה להעיר אותם, לזרז, להתארגן ולהכין להם קפה.
אחרי שנזכרתי שהם בטיול וממילא כבר התעוררתי והאיש יצא לעמל יומו מוקדם יותר, ירדתי להכין לי קפה. אין כמו הקפה הראשון של הבוקר. ככה בשקט, אתם כבר יודעים, מכירים אותי. שיטוט בוקר קליל בפייסבוק, באימיילים, נהנית מהקפה שלי, עם ציוץ הציפורים, חושבת על זה שזה די כיף שלא צריך לזרז אף אחד לבית הספר.
הם מבסוטים שהחופש מגיע ואני שמחה בשמחתם ובשמחתי. אבל שרק יבטיחו לי לא להיות כל היום רעבים, לא להחליף יותר מדי בגדים, לא לגמור לי את כל המגבות, שלא יגזימו עם הכביסות, לא לישון כל הבוקר
נזכרת בתקופת הקורונה הארוכה, כשכולנו היינו בבית ופתאום שמה לב שתכף יגיע החופש הגדול, אחרי שנה שלא למדו בה יותר מדי, אבל מאז שחזרו ללמוד, כבר שכחתי שהיו כל כך הרבה זמן בבית ושהייתה קורונה. יש לי זיכרון קצר, מסתבר. למזלי, הקטנים שלי כבר די גדולים ולא בגיל שהחופש מדאיג אותי מבחינת בייביסיטר עבורם. הם מבסוטים שהחופש מגיע ואני שמחה בשמחתם ובשמחתי. אבל שרק יבטיחו לי לא להיות כל היום רעבים, לא להחליף יותר מדי בגדים, לא לגמור לי את כל המגבות, שלא יגזימו עם הכביסות, לא לישון כל הבוקר, לא לשאול אותי כל פעם מחדש אם יוצאים לטייל ומה אפשר לעשות, ולא להגיד לי שמשעמם…
האמת, לא זוכרת שהם מתלוננים שמשעמם. אני רק מבקשת שיתעוררו כל בוקר מחייכים, שידעו להודות על הטוב, לנצל את זמן החופש למנוחה, אבל גם לתחביבים. מותר גם קצת לימודים. מבחינתי, דאגתי להם למגורים בגולן, יש להם המון חברים לעשות אתם פויקה, מדורות ופעילויות, יש להם מעיינות במרחק הליכה ואופניים. אני גם מוכנה להקפיץ לכנרת, מדי פעם. אני בעיקר רוצה לראות אותם טובים, מרוצים, שמחים ובריאים.
ברור לי שכולנו צריכים קצת חופש וכנראה שגם אני, אם שכחתי שהילדים לא ישנו בבית כי יצאו לטיול שנתי.
