חמאם בנות יעקב
בסמוך ל”ראפטינג נהר הירדן”, ישנה פינת חמד מקסימה, בשם חמאם בנות יעקב. ליד החנייה, בסמוך לקיר המסעדה, היא מספרת סיפור גדול מאוד של חזון, עשייה והתיישבות
אביתר ליכטמן
היום, אנחנו בביקור באתר שרבים מאתנו חולפים לידו פעמים רבות, ובעונות המתאימות גם עושים שם שיט קיאקים, אבל מה שאנחנו לרוב מפספסים, בסמוך ל”ראפטינג נהר הירדן”, הוא פינת חמד מקסימה, בשם חמאם בנות יעקב, ששוכנת ליד החנייה, בסמוך לקיר המסעדה ומספרת סיפור גדול מאוד של חזון, עשייה והתיישבות.
ה”חמאם” הוא בעצם מעיין עם מי טורקיז צלולים, שהטמפרטורה שלו אמנם קצת יותר גבוהה ממי הירדן, אך היא איננה חמה. משמעותה המקורית של המילה “חמאם” היא “בית מרחץ”, אך ייתכן שהמקום קיבל את השם לאור הגופרית שנמצאת במים ובעבוע המים היוצאים מתוך הנביעה בתת-הקרקע, בכל זאת, אנחנו בדיוק על השבר הסורי-אפריקני.
ערבים מדברים יידיש?
בתקופה מסוימת, היו ערבים מקומיים שקראו למקום דווקא “מעיין לייב”. אז איך קורא שערבים משתמשים במילה ביידיש? כבר הזכרנו בעבר את מרדכי לובובסקי, איש עסקים אמריקני, (במקור מליטא), שמחליט לעלות לארץ ולהקים התיישבות חדשה. תחילה הוא קונה בית בחיפה ומתחיל במסעות בארץ, בחיפוש אחר חלקת אדמה. הוא יספיק לעבור בצפת בדרך, לפגוש את בני משפחת עבו ולרכוש בסיועם כ-2400 דונם (!) לחוף ימת החולה. שאיפתו היא להקים חווה בסגנון אמריקני, עם שטחים נרחבים וגם בית מלון לעוברי הדרכים.
באחת התקריות, חצו בהמותיו את הירדן הרדוד ואכלו מהתירס של הפלאחים המקומיים, שזרקו עליהן בתגובה אבנים. לובובסקי, שלא הכיר את התירס כגידול בפני עצמו וחשבו לעשבייה, לא הבין למה מתעללים בבהמותיו
שניים מבניו יגיעו לסייע בידו, אך מי שיישאר, על אף הקשיים בהתאקלמות בארץ חדשה ולא זרועה, הוא בנו אריה לייב, שיקנה לעצמו שם בקרב ערביי הסביבה וגם יטפח את סביבת המעיין בה הם בונים את חוותם ולכן הוא יקבל את שמו – “מעיין לייב”. הם ישתלו שם כרמים, ירכשו סוסים ויעבדו את האדמה.
האבא, מרדכי, היה בעל ביטחון גדול בצדקת התיישבותו והתמודד לא פעם עם הבדואים. באחת התקריות, חצו בהמותיו את הירדן הרדוד ואכלו מהתירס שגידלו שם הפלאחים המקומיים, שזרקו עליהן בתגובה אבנים. לובובסקי, שלא הכיר את התירס כגידול בפני עצמו וחשבו לעשבייה, לא הבין למה מתעללים בבהמותיו. הוא נכנס אתם לדין ודברים העניין הסתיים בפציעה אנושה של בן השייח’ המקומי, שחטף מכה אנושה ממרדכי, שעוד בארה”ב למד אגרוף כדי לשמור על עצמו מפני אנטישמים.
יהודי מצפת, שליווה את לובובסקי בתקופתו במקום ושימש לו כמתורגמן, הגיע כמה ימים לאחר המקרה למקום. לשמע הסיפור, הוא נחרד והבהיר ללובובסקי שהוא עומד כעת בפני נקמת דם, אך האחרון הצביע על הרובה שברשותו והודיע לו שכאן אין מקום לפחד. הצפתי החליט להישאר במקום ולסייע לו בשעת הצורך והעביר את זמנו בקריאת תהילים ובהמתנה למתקפה המתקרבת.
שעון השדים
שבועיים לאחר מכן, הגיע העת. במרחק קצר מהאוהל, נראתה עננת אבק מדהרת סוסים ועליהם רוכבים בדואים, חמושים ברובים ובחניתות. לובובסקי התכונן עם הנשק, אך כשהבדואים הגיעו, הם נעצו את החנית בקרקע לאות שלום. בהפתעה גמורה, שלפו כמה מהם תרנגולות, פירות ועוד מתנות והודיעו למרדכי שבן השייח’ הבריא מפציעתו והם נכונים לעשות סולחה ולהסדיר את יחסיהם.
כמעט כל המפגש שהיה חם ולבבי התנהל בתוך ביתו של לובובסקי. למה כמעט? כי בשלב מסוים, שעון הקוקייה שהביא עמו מארה”ב החל לצפצף והבדואים, שהכריזו כי זהו מעשה שטן ויש שד שמסתתר בפנים, הודיעו שהמפגש חייב להמשיך במקום אחר. כך, הם פרסו מחצלות מחוץ לבית, הסדירו את יחסיהם והפיצו את השמועה בסביבה, שלא כדאי להתעסק עם היהודי, המתאגרף שמחזיק את שעון השדים, אצלו בבית…
לובובסקי נשאר במקום כשנתיים, עד שהקדחת, הבדידות והקשיים החקלאיים הכריעו אותו. הוא מכר את אדמותיו לדוד שו”ב, שלימים יקים עליהם את המושבה משמר הירדן. הוא עצמו עבר למושבה יסוד המעלה והיה ממקימיה…
לתגובות, סיפורים ותוספות: evykeshet@gmail.com
