באין תכנון, אנחנו קופצים ממשימה למשימה ולא מספיקים. תכנון של זמן מגדיל את היעילות וההספק. איך קשור לזה מרצה זקן, מכל זכוכית, אבנים, חול ומים?

תלמיד כיתה ז’ אמר לי השבוע: “את לא מבינה, אין לי זמן להכין שעורים”. אמרתי לו: “אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך”. נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא “תכנון זמן יעיל”.

המרצה הוציא מתחת לשולחן מכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך, הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס והניחן בתוך המכל. כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באטיות אל תלמידיו ושאל: “האם מלא המכל?” כולם השיבו: “אכן”. המרצה המתין מספר שניות והוסיף: “האומנם?” ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות, שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל. 

שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל: “האם מלא המכל?” עתה, התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: “כנראה שלא!”. “נכון”, ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב, שפך את החול אל תוך המכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. 

פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: “האם מלא המכל?” הפעם, ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: “לא!”. “נכון”, השיב להם המרצה הזקן וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המכל עד לשפתו.

קטן עלינו

אנו למדים שככל שהיום נראה לנו גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ, תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. למדנו שאם לא מכניסים למכל קודם כול את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כל השאר אחר כך. השאלות שעומדות כרגע לדיון הן: מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם? 

בספר “גלגולו של חינוך”, אני משתפת במסרים שאימא שלי העבירה אליי במשך שנים. תמיד אמרה לי: “קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד פתאום יש זמן למלא זכויות. הרווחה הנפשית של ‘הספקתי גם וגם’ ממלאת את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי”.

כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות, בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר, ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכול קטן עלינו. 

הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אליי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אוויר לנשימה… אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.

* למען הסר ספק, ד”ר מרום אינה עוסקת ברפואה