יום שישי, ה’ באייר תש”ח, אחד הימים הגדולים בתולדות עמנו. בבוקר, כבר נטשו קרבות. בדיוק בארבע אחר הצהריים, התחיל בן גוריון להקריא את ההכרזה. בחוץ, חיכה קהל רב, נרגש עד דמעות. למחרת, חיכתה מלחמת הקוממיות. יום שישי הגדול
ה’ באייר תש”ח היה אחד הימים הגדולים ביותר בתולדות עמנו בעת החדשה. בשעה ארבע אחר הצהריים, התכנסו חברי מועצת המדינה הזמנית וקהל מוזמנים בבניין מוזאון תל-אביב, אשר בשדרות רוטשילד 16, להיות נוכחים באירוע לו המתינו כל יהודי העולם, קרוב לאלפיים שנה. הטקס, אשר ארך פחות משעה, חתם יום שישי דרמטי מאוד בתולדות עם ישראל.
הפסד אינו אופציה
שלושים שנה שלטו האנגלים בארץ ישראל. מה שהחל כ”רומן” בין היישוב העברי בפלשתינה ובין האימפריה הבריטית, הסתיים באקורד צורם אחרי תקופה של מאבק מזוין, שגבה קורבנות רבים משני הצדדים. בבוקרו של הארבעה עשר במאי 1948, יצא הנציב העליון האחרון, סר אלן קנינגהאם, את בית הממשלה בירושלים ונסע בשיירה אל שדה התעופה בקלנדיה. משם, טס לחיפה ועלה על אחת מאניות הצי המלכותי. הספינה הרימה עוגן, יצאה מן הנמל ועגנה בקרבת החוף, עם חצות הלילה.
באותו יום, נטשו קרבות קשים ומרים באזור ירושלים. חטיבת “עציוני” החלה במבצע “קלשון”, שמטרתו הייתה להשיג שליטה באזור. הכוחות נעו בשלשה צירים: לכיוון מגרש הרוסי ושער יפו; דרומית, לכיוון מחנה אלנבי וארמון הנציב; בצפון, אל שיח’ ג’ראח ובית הספר לשוטרים, בואכה הר הצופים.
לא כל היעדים שהציבו לעצמם הלוחמים, הושגו. גם בדרך אל העיר הייתה המערכה בעיצומה. בלטרון כפה האויב על כוחות ה”הגנה” נסיגה, לאחר הרעשה ארטילרית חזרה. חטיבת “אלכסנדרוני” נכשלה בניסיונה להגיע אל טירה. בשעה 11 בבוקר, הגיעה הבשורה המרה על אסון נפילת גוש עציון. תושבי הגוש והמגנים הלכו בשבי הירדני.
באזור המרכז, נכבשה כפר סבא הערבית. באזור הצפון, נערכו פעולות-טיהור, שנועדו להסיר את המצור מעל ערי הצפון ולהבטיח את השליטה על צירי התנועה המרכזיים. המבצע לכיבוש המצודה בנבי יושע היה בעיצומו.
הפיקוד המרכזי של ארגון ההגנה, אשר במשך היום היה ל”צבא ההגנה לישראל”, היה שקוע בהיערכות והכנות לקראת המערכה הכללית על ארץ ישראל, מתוך ידיעה ברורה שעם הכרזת המדינה, יפלשו צבאות ערב אל הארץ וינסו לשנות את המציאות שהוכתבה להם. הקרבות שהתחוללו במוקדים שונים בארץ לא הותירו ליצחק שדה, הרמטכ”ל יעקב דורי וליגאל אלון שום ספק: המלחמה תהיה קשה ואכזרית והפסד איננו אופציה.
חילוקי דעות ברוח אחדות
באותו יום שישי, החל בן גוריון את יומו כפי שהחל כל יום: בעודו מסב אל שולחן המטבח, שתה כוס קפה של שחרית וקרא בדו”חות, מברקים ומסמכים שהוכנו עבורו. בשעה שמונה בבוקר, כבר היה בחדרו ש”בבית האדום”, אותו בית ברחוב הירקון 123 בתל אביב, אשר שימש כמטה ה”הגנה”, במהלך מלחמת העצמאות. היום עומד על אותה פיסת קרקע מלון “שרתון תל אביב”.
את רוב שעות הבוקר, העביר בן גוריון בפגישות ובדיונים עם ההנהגה הצבאית של המדינה לעתיד. באוזני המטכ”ל, הוא התווה את האסטרטגיה הצבאית שלו, אשר התקבלה על דעת כולם: אם עד עתה, סבור היה בן גוריון שיש להגן על כל נקודה בשטחים שהוקצו למדינה העברית, כל אחת לחוד, הרי שמעתה, עם פלישת צבאות סדירים אל תוך שטח הארץ, יש לעבור לפעולה ריכוזית.
“העיקר”, אמר לאנשי המטה, “מכה לכוחות האויב, ולא שמירה על נקודות… יש צורך בריכוז כוחותינו”.
במהלך אותו יום, הספיק בן גוריון גם להיכנס אל “שרונה”, מתחם הממשלה הראשון שהוקם בארץ ולסקור את המשרדים העתידיים. פקידים, מזכירות וכתבניות עסקו בקדחתנות בהכנות לקראת טקס הכרזת המדינה ובכל הקשור בניהולה של המדינה הנולדת. הטקס נקבע להיערך ביום שישי, למרות שהמנדט הגיעו לסיומו רק למחרת וזאת מפאת קדושת השבת.
בשעה אחת ושלושים, התכנסה מועצת המדינה הזמנית, כדי לדון בנוסח הסופי של הכרזת העצמאות, שלמעשה חוברה יום אחד לפני כן ולקבוע את סדרי השלטון והמשפט. מתוך שלושים ושבעה חברי המועצה, חסרו אחד עשר, כולם ירושלמים, שלא יכלו להגיע מפאת הקרבות המרים שהתחוללו, כאמור, על כביש תל אביב – ירושלים.
בן גוריון קרא את נוסח ההכרזה ולמרות שהובעו הסתייגויות אחדות, כללית הייתה הסכמה לעיקרם של הדברים. התנהל ויכוח קצר סביב הביטוי “צור ישראל”. הרב יהודה לייב פישמן-מימון רצה ששמו של הקב”ה יופיע בהכרזת העצמאות, חברי המועצה החילוניים התנגדו. לבסוף, הוסכם על המילים “מתוך ביטחון בצור ישראל…”. מזכיר הממשלה הראשון, זאב שרף, העיד על כך ש”הוויכוח התנהל באותה רוח שאפפה את הכול, רוח של אחדות גדולה, סבלנות וכיבוש היצר”.
נגרות ועיצוב במהירות הבזק
אוטה ואליש היה סוכן פרסום וגרפיקאי תל אביבי. הוא ניהל את ענייניו ממשרד ברחוב נחלת בנימין, באזור שהיה באותם ימים הלב הפיננסי של תל אביב ולמעשה, של כל הארץ. בימים שקדמו להכרזת המדינה, הוטלה עליו המלאכה להכין סדרות של בולים עבור המדינה הנולדת. ביום חמישי, ד’ באייר, הוא נכנס אל משרדו, לאחר לילה ללא שינה, אותו בילה בפיקוח על הדפסת הבולים החדשים. כל שרצה ואליש באותה שעה היה “לתפוס קצת שינה…”, אולם על שולחנו מצא הזמנה הקוראת לו להתייצב מידית בפני זאב שרף. ואליש ציית והתייצב בפני שרף במשרדו, שם מצא גם את שלמה קידר, עוזרו של שרף. השניים אמרו לואליש: “עליך להכין תוך 24 שעות את האולם הגדול של מוזאון תל אביב לשם עריכת טקס הכרזת המדינה!”.
ואליש נדהם, אך התעשת במהרה. האיש, בן 42, יליד צ’כוסלובקיה, טיפל בארגון הקונגרסים היהודיים מזה שנים רבות והיו לו מוניטין של איש יעיל ו”הופך עולמות” מובהק. אולם עם כל ניסיונו העשיר, ידע שעתה מונחת על כתפיו אחריות מיוחדת אשר כמוה לא פגש קודם וגם לא תהיה לו אחר כך.
הוא אץ-רץ אל הבניין שבשדרות רוטשילד 16 והחל מתקין אותו לקראת המאורע. המקום לא היה גדול במיוחד והיה היה צורך לנצל עד תום כל מטר, להעמיד בצורה נכונה כל כיסא וכיסא ולהתקין במה ודוכן, שיתאימו הן למאורע ההיסטורי והן לממדי האולם. ארבע שעות אחרי פגישתו של ואליש עם קידר ושרף, הפך אולם המוזאון לבית מלאכה, שעובדיו מנהלים תחרות מורטת עצבים נגד השעון. ואליש קנה מנורות חזקות, שאל שטיח גדול מבית המסחר “שטמף” בתל אביב וקישט את האולם בדגלים. הוא הביא ותלה באולם את דיוקנו של הרצל ותמונות בעלות משמעות סמלית, כגון “הפרעות” של מינקובסקי, “הגלות” – ציורו המפורסם של הירשנברג והתמונה “היהודי מחזיק בספר תורה” של מארק שאגאל. כל אלו היו ציורים שביטאו בעוצמה רבה את גורלו של עם ישראל.
חתימה על… נייר
משימה נוספת שהוטלה על ואליש הייתה לקחת את הנוסח הסופי של מגילת העצמאות, ולכתוב אותו על קלף. על אף הקשיים, הצליח ואליש למצוא קלף, אך הוא לא היה בטוח שאכן הקלף שמצא מתאים למטרה לשמו נקנה. לפיכך, לקח אותו אל בית המהנדסים בתל אביב וביקש מן העובד היחיד שנותר שם להעביר את החומר “טסט” מיוחד… האיש בוודאי חשב שדעתו של ואליש נטרפה עליו, אולם הוא לא סירב. רק כאשר היה ואליש בטוח שאיכות הקלף משביעת רצון, העביר אותו לתהליך החיתוך הסופי וההכנה לקראת הפיכתו למגילת העצמאות.
כעת, נתגלה קושי חדש: הנוסח הסופי של הכרזת המדינה עדיין לא היה מוכן, לכן מה שקרה בפועל היה שבן גוריון קרא את הכרזת העצמאות מעל דפי נייר מודפסים במכונת כתיבה, דפים אשר חוברו בקצה אל “זנבו” של הקלף, ועל זנב זה חתמו חברי המועצה הזמנית. עברו כמה שבועות, עד שמגילת העצמאות, כתובה כולה בדיו על הקלף של ואליש, הייתה מוכנה.
סודי ביותר
בשעה עשרה לארבע אחר הצהריים, עצרה מכוניתו של דוד בן גוריון בכניסה למוזאון תל אביב. לבוש חליפה שחורה וענוב עניבה המחוזקת למקומה בסיכת כסף, יצא האיש את הרכב, הצדיע לדגל ומצא עצמו מול קהל תל אביב גדול ונרגש. מועד הטקס ומקומו נועדו להישמר בסודי סודות, מטעמי ביטחון כמובן. אולם זה לא מנע מכל תל אביב לדעת בדיוק מה קורה, היכן ומתי, ולהיות שם…
עד היום, לא ברור איך ידעו כולם את כל הפרטים על הטקס וספקולציות רבות הועלו בניסיון להסביר את הדבר. יש אומרים, שעבודת ההכנה האינטנסיבית באולם המוזאון משכה את תשומת לבם של העוברים ושבים וכך יצא הסוד אל האור. יש הסוברים שהיו מחברי מועצת המדינה הזמנית שהתנגדו לשמירה על המקום והמועד בסוד וחשבו שכדי לתת לאירוע ממד היסטורי אמתי, נוכחותו של קהל היא הכרחית. כך או אחרת, אומרים שבאמת כל העיר חיכתה שם בחוץ, בשדרות רוטשילד.
בשקט, בסדר מופתי, מבלי לדחוף ומבלי להידחק, אך בתשואות ובמחיאות כפיים, התקבלו חברי המועצה ודוד בן גוריון.
הטקס עצמו ארך פחות משעה. בדיוק בשעה ארבע, נשמעה דפיקת פטיש העץ על שולחן המכובדים. דוד בן גוריון קם על רגליו והחל לקרוא: “בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי…”.
עם תום ההכרזה, חתמו עשרים ושישה חברי המועצה הזמנית על הקלף. אחד עשר חברים חסרו, כאמור, בשל המצור על ירושלים ורק אחרי הניצחון על הכביש בין תל אביב לבירה, נוספו חתימותיהם. הרב פישמן-מימון קם ובירך “שהחיינו” והתזמורת הארצישראלית, מיסודו של ברוניסלב הוברמן, לימים הפילהרמונית הישראלית, ניגנה את “התקווה”, תחת שרביטו של המנצח, ברנרדו מולינראי, איטלקי אוהב ישראל, שלא חשש להישאר בארץ ולנצח על התזמורת, למרות המלחמה שהשתוללה מסביב.
11 מילים שאומרות הכול
תם הטקס. מיד אחרי הכרזת העצמאות, חתמה מועצת המדינה הזמנית על מנשר הקובע כי המועצה הזמנית היא לפי שעה הרשות המחוקקת; כל חוקי הספר הלבן, אשר הגבילו את העלייה לארץ ישראל, בטלים ומבוטלים וכל החוקים הקיימים כעת במדינה נשארים בתוקף, עד כמה שהדבר עולה בד בבד עם מנשר זה עצמו.
כעת, יצאו בן גוריון וחברי המועצה אל הקהל הרב שברחוב והתקבלו בתשואות רמות. כל המחלוקות וחילוקי הדעות נשכחו באותם רגעים גדולים והעם כולו היה מאוחד סביב הרצון להקים מדינה לתפארת, שתהיה אור לגויים וקריה נאמנה.
ביומנו, כתב בן גוריון לפני ההכרזה: “באחת [ישיבת] מועצת העם. אישרנו הנוסח של הכרזת העצמאות. בארץ צהלה ושמחה עמוקה – ואני שוב אבל בין השמחים, כביום 29 בנובמבר”. בן גוריון ידע בדיוק לאיזו מלחמה קשה עומד היישוב להיכנס והוא גם ידע שהמאבק יגבה קורבנות רבים בנפש…
במוצאי ה’ באייר, כתב בן גוריון ביומנו רק אחת עשרה מילים על כל האירוע: “ארבע אה”צ [-אחר הצהריים] הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון”.
כבר באותו ערב, הפציצו מטוסי חיל-האוויר המצרי את תל-אביב ומלחמת הקוממיות נכנסה לשלב הסוער והמכריע ביותר שלה.
