להעביר מקל בתבונה ובחדווה – “אדם צריך תמיד לעזוב תפקיד, כשהציבור עוד רוצה לשמוע אותו”, זה היה המוטו של מושיק גרליק ז”ל. על חילופי דורות בהנהגת ההתיישבות, ביום העיון ה-13 לזכרו
“לדרכים אין עיניים לראות מה עמקו חלומות הולכיהן“.
מילים אלה של אברהם חלפי חקוקות בקיר הכניסה אל “אולם מושיק”, במדרשת הגולן. בזמן שאני ממתינה לצדן, בתורי בעמדת ההרשמה, אני תמיד שואלת את עצמי, אם חלפי הכיר את מושיק גרליק. אם התור ארוך, אני מספיקה לשאול את עצמי גם אם “עומק” היא המילה הראשונה שהייתה קופצת לראשי, כשפגשתי לראשונה את מושיק בפאתי קוניטרה, בבונקר הסורי שממנו צמחה קשת והאם המילה “חלומות” הייתה מתלווה אליה. הוא ממש לא נראה לי חולם ואת הדרך שהיה בין מתוֶויה שם, ראיתי בעיקר “נפקחת לאורך”; בוטחת, מוצקה כמוהו. רחבת פסיעות.
רק מתוך צירוף קטעי הדרכים שפגשתי, התגלה לי לימים העומק; אולי באופן מיוחד במפגש בביתו, בערוב ימיו. אנשים מִגְּווני הגולן נתקבצו ובאו ומושיק ישב בראש שולחנו וניהל את הדיון. הימים היו ימי המאבק על הגולן, בשיאה של חריפות חומרתו. מושיק צידד בגישת “חוג מטולה”: נצמדים לאדמת הגולן, גם אם תונף עליו חלילה חרב הגזֵרה. נשארים גם תחת ריבונות סורית, שלא נדע. האם באמת התכוון לכך כפשוטו? לדרכים אין עיניים לראות. לי – מכל שכן.
כל שנה, אני תוהה מה יעלו בחַכּתם הגופים המארגנים והמשפחה כנושא לכנס, תחת מטריית נושא ההתיישבות, “כי מושיק זה התיישבות”. האם יתברר מתישהו שהנושא מוצה? בינתיים, נראה שלא. הנה, גם השנה, היה לנו כנס עשיר ומרתק והוא משך אליו לא מעט אנשים, גם מחוץ לגולן. הפעם, תחת הכותרת “חילופי דורות בהנהגת ההתיישבות”. נדמה שלַּגולן הוותיק הנושא בא “בּוּל” בזמן. מי מאתנו, המתיישבים, איננו חוֹוֶה אותו על בשרו, שומע את גלגל השיניים “מחליף דיסקט” והלוואי שבזמר ולא בחריקה.
איתמר גור, איש נוב ודור שני לחקלאֵי הגולן, הנחה את האירוע ושזר בו, בהומור המיוחד לו, גם אנקדוטות אופייניות ומשעשעות על מושיק. עמי (במלרע!) נגר, נכדם של מאירה ומושיק, עיטר את היום כולו בנגינתו ושירתו המיוחדות. הוא פתח את האירוע בשירת העשבים של רבי נחמן ונעמי שמר. “לסבא היה קשב לשירת העשבים, בצומח ובאדם”, הבהיר עמי את בחירתו. התכונה הזאת של סבא גורמת ליום הזה למשוך אליו אנשים כל שנה, אמר והיום – בקשב לדור השני, הצומח לנו כאן.
אורי הייטנר חתם את הכנס בהנחיית פאנל “מדברים מהשטח. אורי פתח במילותיו של מושיק, כשהסכים לקבל על עצמו מילוי מקום של יו”ר ועד יישובי הגולן, לתקופת מעבר: “מעולם לא רדפתי אחר השררה ומעולם לא ברחתי מאחריות”
דווקא לקראת סוף כהונתו, למד אלי מלכה להסכים לעצמו לברך בקצת יותר משתי מילים… הוא תהה אם אפשר שתצמח מנהיגות התיישבותית מן השטח – אם אין היא בבואה למנהיגות לאומית מירושלים. מנהיגות מקומית צריכה לצמוח על ברכי מנהיגות ממלכתית ולהשתלב בה. כשהייתה קריאה להתיישב לאורך הגבולות, בראשית ימי המדינה, התושבים נענו לה ובאו אל הדגל. נראה שהחזון וסדר היום הלאומי השתנו…
לרוח דבריו של אלי, הצטרפה קריאתו של גְּאַל גרינוולד, יו”ר החטיבה להתיישבות, ששבה לפעול אחר תקופת הקפאה. גאל קרא לראש הממשלה להקצות תקציבי אמת להתיישבות, במקום “לעשות לה טובה” ולזרוק לה פירורים משולחן התקציב הלאומי.
אחרון המברכים היה עַמִּיַעַל, בנם של מאירה ומושיק. עמיַעל תיאר את עקרון חילופי הדורות בהנהגה כערך מקודש בחיי אביו: “אדם צריך תמיד לעזוב תפקיד, כשהציבור עוד רוצה לשמוע אותו”. העיקרון הזה היה נר לרגליו. 25 שנה היה התוקע בשופר ברמת מגשימים. או אז הודיע: “זאת תהיה השנה האחרונה שלי. חַפּשו צעיר מחליף”.
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
את אורח הכבוד בוגי יעלון הציג איתמר כ”רפתן, רמטכ”ל ושר ביטחון לשעבר”. בוגי שר שיר הלל להתיישבות בגולן ולקברניטיה.
“אני עומד עם אלי מלכה על הר חרמונית. קולות המלחמה של השכנים רועמים ממש מתחתינו. מישהו מאלוני הבשן אומר לי – ‘אם לא יורים שם בלילה, אני לא נרדם’ ואלי מדבר אִתי על תוספת נחלות”…
“אנחנו גבול בין ציביליזציות. שם מקדשים את המוות ופה את החיים. מדברים היום על אובדן משמעות השטח, בעידן הסייבר, בעידן הטילים מאיראן. אני כופר באמירה הזאת. אדמה היא עדיין הדבר האמתי. אם יש אדמה – יש ארץ, יש ביטחון התיישבותי ותזונתי. טרומפלדור דיבר על התלם האחרון. היום, גן הילדים קובע את הגבול”.
לאה שלם, מנהלת חטיבת קליטה וחברה בחטיבה להתיישבות, חצתה בקלילות את הגבול בין דבריו ההיסטוריים של בוגי לדברֶיה העכשוויים. “להוציא שנתיים של שליחות בחו”ל”, אומרת לאה, “אני כל חיי בהתיישבות”. התובנות והעצות צמחו מן השטח.
העניין של השתלבות הצעירים בהנהגת הקהילה הפך להיות נושא, לדברי לאה, מכיוון שאופי החיים השתנה דרמטית. יש הרחבות קהילתיות, יש גלי קליטה במסות, ללא היכרות מוקדמת של הבאים עם נושא ההתיישבות. באופן טבעי, יש לנקלטים רצון להשתלב ולתרום, להיות משמעותי. “כאשר אני נותן – אני מעניק לעצמי”, אמר וולט ויטמן, המשורר והסופר האמריקאי.
“זה קורה “בקצב הווטסאפ” של החיים החדשים; את הוותיקים, זה הרבה פעמים מפחיד: זה ייצור שינוי. מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. הדרך הטובה היא לאפשר השתלבות בהדרגה, מתוך כבוד הדדי. כי הקליטה הכרחית: יישוב שלא יצמח דמוגרפית, יגווע.
“המצאתי כלל חדש בפיזיקה”, אומרת לאה בקריצה. “ככל שהקהילה גדולה יותר – פחות צפוף בה”.
גל פלג היא התגשמות החזון של הדור השני בהתיישבות, בהצלחה בקנה מידה ארצי: היא נבחרה על ידי משרד החקלאות כאחת מ-40 החקלאים המבטיחים בארץ. גאווה אורטלית ענקית! הדוגמה האישית שעל ברכֶּיה צמחה גל העלתה אותה על הגל, או על הסוס. השקף הראשון והאחרון שלה במצגת הראו את אביה, איתן, בשתי תמונות מרגשות: פעם אחת, מנשק את גל בילדותה ופעם שנייה, נושק לראשו של סוס. בלי מילים, אמר צמד התמונות: זוהי ראשית דבר ואחריתו.
גל סיפרה על הקשר הרגשי לענף הבקר, שנספג בה מילדות ופִעֲפֵּעַ אל בחירת העבודה המועדפת אחר הצבא, הלימודים בפקולטה לחקלאות וההליכה להדרכה ארצית. התחביב הפך לפרנסה. “טַפְּחו את הקשר של הנוער לטבע ולעבודה החקלאית, מגיל צעיר”, יעצה. “אין כמו לנסוע לעבודה על הציר המזרחי של הגולן, לרעות בבית”…
“יום אחד זה יקרה/ בלי שנרגיש, משהו ישתנה”, הדהדה הבחירה היפה של עמי נגר את הלבטים שבחילופי הדורות, שצפו לאורך היום. “משהו ייגע בנו, משהו יירגע בנו/ ולא יהיה ממה לחשוש”, הבטיח, בשם ריטה ובשם סבא מושיק.
ללמוד ממעוף הזרזיר
און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, עסק שנים בחינוך וחברה בקיבוץ. אירוע שי דרומי הקפיץ אותו, יחד עם יואל זילברמן, להקמת ארגון “השומר החדש”, בשנת 2007. סמלו של הארגון הוא צללית הפסל של אלכסנדר זייד על סוסו, “על גבעות שייח’ אבריק”. על גב חולצות הטי-שירט של מתנדבי הארגון קוראות בקול גדול המילים “שומר אחי”: הֵ”א השאלה המתריסה של קין נעלמה ובמקומה באה ודאות של ערבות הדדית, בכל חלקי החברה הישראלית.
לא רק שומרים בַּ”שומר החדש”: מחנכים לערכיות, דרך מפגש בלתי אמצעי עם עבודת האדמה. “אני לא מאמינה שנתתם לי להחזיק משׂור”, אמרה נערה במשוב נרגש על היום שחוותה. “פעם ראשונה שאני מחזיק טוריה ביד”, אמר נער וניצוץ גדול בעיניו. גם לאון יש להט נוצץ בעיניים, כשהוא מתאר כמה אפשרי לגעת בדור ה-Y, מבעד למסכים. הילדים רואים תוצאות תוך שעתיים וחצי (“גג”) של עבודה. החקלאי מקבל כתף תומכת. לא עוד זאב בודד בשטח. בתי הספר מקבלים פעילות ערכית זולה לקבוצות גדולות. השִּׂיח משתנה: “שומר אחי – אנוכי”!
דולאן אבו סאלח הוא עוד בן של דור שני למתיישבי הגולן, שההרצאה שלו, בעברית יפהפייה, עוררה התרגשות רבה. דולאן מסיים קדנציה שנייה כראש מועצת מג’דל שאמס. את הראשונה, התחיל כשהיה בן 29. ככל הנראה, יהיה גם ראש המועצה בקדנציה הבאה, שתהיה הראשונה בבחירות דמוקרטיות, עם תום עידן המועצות הקרואות.
תחת הנהגתו, הפכה מג’דל שאמס את פניה והייתה ליישוב מודרני, בדגש חזק מאוד על תיירות, בדרך לחרמון: מסעדות, בתי קפה, מלונות, פאבים. התפתחות זו עלתה במאמץ גדול של הידברות בין הדורות. בעיני השֵּׁייח’ים הוותיקים, כל שינוי שניחוח ישראלי בכנפיו נתפס כ”ישראליזציה” ומאיים. גם האקדמיזציה של “הכפר” (11,000 תושבים) היא מן הבולטות במגזר. “במג’דל, אומר הביטוי המקומי, על כל שן יש רופא”. לקול תשואות הקהל סיים דולאן את הרצאתו במשאלת לב: “שנישאר ככה, בית אחד ומשפחה אחת”.
שחר נפתלי, חבר נטור, הקים עם משה אחיו את בית הקפה הנודע “פרנצ’וק”, בלב קניון “לב קצרין”. לכנס הוא הביא ברוחו הקלילה והמיוחדת את תובנות בית הקפה וניחוחותיו, מבעד לגרונו של בן הדור השני: הגולן רחוק לסַפּקים; הִפכו אותם ללקוחות, פַּנקו אותם. השקיעו בלקוחות, גִּרמו להם לשבת אצלכם שעות, עם לפטופ וְ-WIFI. עשו את העובדים לחלק חי מן העסק: “מלצרית עבדה אצלנו שבע שנים! בסטטיסטיקה ארצית”, ירה שחר נתונים, “90% מן המסעדות ייסגרו כעבור חמש שנים. אנחנו הצלחנו, כי פשוט לא ידעתי שזו משימה בלתי אפשרית”…
“מנהיג אמיתי”, פתח יוסי אקרמן את דבריו ב”הפצצה” בקצב מהיר, “איננו רוצה בתפקיד, איננו עושה לביתו, חושב לטווח הארוך ומוכן לשלם מחירים בטווח הקצר. מאז משה רבנו, לא מצאתי כזה בתולדותינו. רק כך הצליח משה להפוך את שבט העבדים לעם ולהוביל אותנו אל הארץ”.
יוסי, איש בית לחם הגלילית, חקלאי ויזם, היה במשך 17 שנה נשיא “אלביט”. סטנדאפיסט מוחמץ. הוא תיאר מנהיגות בעולם משתנה, שבו “כל שנתיים מוכפל כל הידע העולמי והידע הקודם הופך לא רלוונטי.
“לעודף משמעת יש מחיר, לעודף ביקורת יש מחיר”, הבהיר מה בין אחריות לסמכות. הוא הקרין את הסרטון היפהפה על 3000 הזרזירים בנגב, עפים כענן אחד ומשנים כיוון כל שניות אחדות, בתיאום מופלא. “גם אנחנו עם קטן”, הקיש. “אם כל אחד מאתנו ‘יעוף’ בין שניים אחרים, בלי אגו, אפשר לעשות דברים מדהימים”.
שינוי טבעי
אורי הייטנר חתם את הכנס בהנחיית פאנל “מדברים מהשטח”, עם שלושה מתיישבים: אריאל שגיא, מכפר חרוב, יהודה ויינברג, מרמת מגשימים ורותם קבלו, ראש מחלקת פיתוח קהילתי במועצה, מקדמת צבי. הראשון, מן המייסדים, האחרונים, דור שני. השלושה תיארו את השינוי הטבעי שקורה בקהילות בעניין העברת המקל. אורי פתח במילותיו של מושיק, כשהסכים לקבל על עצמו מילוי מקום של יו”ר ועד יישובי הגולן, לתקופת מעבר: “מעולם לא רדפתי אחר השררה ומעולם לא ברחתי מאחריות”. לסיום, הציע אורי פירוש לביטוי הרוֹוֵח “דור לדור יביע אומר”, מול מילות הפסוק המקורי – “יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר”: כשיש דיבור של כבוד ויניקה הדדית בין מייסדים וממשיכים – אפשר לדבר כבר על אומר הדורות”.
הכנס הרשמי תם ומי שעוד נותרו במפרשיהם כוח ומוטיבציה הדרימו לעין אי”ה, לפגוש ניסיון חינוכי מדהים של נוער בסיכון, בחווה חקלאית ומשם למיצר: יישוב שחילץ את עצמו מן המיצר והתחיל מחדש כמושב ולא כקיבוץ. לאה’לה גמלא אֵרחה אותנו במרץ האופייני לה. כמו ישי בעלה, לאה’לה היא בת הדור שני של קשת, חיה בנטור ומנהלת את הקהילה במיצר. גמלא העתיקה מביטה ושׂוחקת: “כולם הנם בניי”.
