במצב המיוחד היום, ובהנחיית ההורים, הילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים – “כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה”. האם זה המהלך הנכון להם?
בתקופה מאתגרת של מלחמה, אנחנו לומדים כמה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. מה הם האבנים הגדולות בחינוך ומהו אותו חול שיכול למלא את אותו חלל, כשאנו מוצאים חלקים ריקים שניתן למלא ולעבוד עליהם. אני רוצה להתייחס לאחת מה”אבנים הגדולות” בחינוך. עם הלך הרוח של “לכל אחד מגיע פרס”, הרווח שכולנו מאמינים בשנים האחרונות שתורם לטפח דימוי עצמי. היום, יותר מתמיד, ברור שקיים חיסרון אפשרי של כוונות טובות כאלה, שיכולות להיות המצע לכך שילדים נותרים עם תחושת חוסר ביטחון ופגיעות, ללא ההתמדה והענווה הנחוצות בעולם האמתי, שבו יש “לנסות ולנסות שוב” ו”לתת ולקחת”, או היכולת להכיל דימוי עצמי בתוך הקשר של ערך עצמי, לא תחרותי, (Prinstein,2014).
ילדים מגיעים ליום לימודים קצר, שמשלב באופן יוצא מן הכלל את החינוך הבלתי פורמלי. במקרה הטוב, לומדים שעתיים ובשאר השעות – יצירה, אומנות, תאטרון, מוזיקה, ספורט ועוד. ההורים מהיישוב מנסים בכל דרך לתת ולהביא חוויות להרמת המורל, להתייחס למצב המנטלי ולחזק בכל דרך את ההנחה המרכזית המשמרת את תחושת הזכאות של הילדים ואת השליטה העצמית הלקויה, שישנם שני מערכים של חוקים: הנורמליים והמיוחדים. כך שילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים – “כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה”. האם אנחנו לא צובעים לילדים את העולם בצבע לא אמתי, לא מציאותי? האם אנו באמת מאמינים שאנחנו תורמים לחוסנם הנפשי, לערך העצמי שלהם ומטפחים את הדימוי העצמי שלהם?
מוד של אדם בריא
הורים יקרים, אנו עושים טעות גדולה. אנו מזיקים לעתידו של הילד ומבנים אישיות נרקסיסטית ולא בריאה, לא לילד ולא לסביבה. אדם חייב לזהות מודים לא הסתגלותיים של התמודדות ולמתן את הבולטים שבהם. לבנות מיומנויות של ויסות רגשי תוך דגש על סובלנות לתסכול, לחוסר שלמות ולרגשות נורמליים. להגדיל את הכבוד והקבלה לרגשות, לגבולות ולאוטונומיה של הזולת ולהשהות סיפוק חברתי. לחדד את ההתכווננות לחוזקות ולכישרונות הטבעיים ולערך עצמי בלתי תלוי. להגדיל את המעורבות וההדדיות ההולמת.
המטרות לתכלית של בניית מוד של אדם בריא, או תפקודי יותר, מטילות עלינו ההורים וצוותי החינוך להתנהל בסגנון המשלב אסטרטגיות מסתגלות, פרו-חברתיות ותגובתיות מבחינה רגשית, עם ערך עצמי מוטמע. הילדים היום הם חיילים המקיימים מלחמה בלהישאר ילדים, הן בפן החברתי, המנטלי המתאים לגילם והן בפן האקדמי. הלמידה חייבת להתקיים. בזכות ההתגייסות ללמידה, הילד לומד שהמערך שנקבע לגילו, החוקים שנקבעו מהווים תשתית עם יסודות להבניית האישיות שלו. להכיר ולדעת את כל מה שנחוץ לגילו לדעת. להכיר בנקודות החוזק שלו, בסיפור חייו ולהטמיע בו את הנכונות ללמידה, להכיר בקבלת סמכות המבוגר, ממקום שיש להורים ולאנשי החינוך את הידע וההבנה מה נכון ללמוד, מהי המסגרת הנכונה לגיל ולעשות בשביל המסגרת החינוכית/חברתית ולמען טיפוח הדימוי העצמי של הילד בעיני עצמו בעתיד.
* למען הסר ספק, ד”ר מרום אינה עוסקת ברפואה
