בין אהבה לכלב טוי, ביקור בשוק החקלאים ובבית קפה חדש וההבנה שצריך לברך על הדברים הקטנים והטובים בחיים, גם בימים מתוחים
אני יושבת במטבח, שעת ערב, מנסה לכתוב את הטור השבועי. בסלון, על הספה, שוכב לו טוי הכלב האהוב שלי, שכבר חוגג שנה שלמה איתנו בבית. אני מביטה עליו מהמטבח, והפרצוף המתוק שלו מציץ מהשמיכה. ולא נעים לי להודות, אבל אני, יעלי מיונתן, אמא לחמישה, מאוהבת בכלב הזה. כן, זה נשמע כאילו נפלתי על הראש… מי שמכיר אותי לא מזהה. אבל זו האמת? אני פשוט אוהבת את היצור הקטן, הלבן והפרוותי המתוק הזה.
הוא מרגיע אותי. הוא משמח ומפזר אהבה בבית בנוכחות המתוקה שלו. כל בני הבית מחוברים אליו ואוהבים אותו. והוא מקשקש לנו בזנב, מתענג על ליטוף, למד להגיש לנו יד ולהצמיד את הראש כדי להתפנק, כאילו אומר גם הוא, “אני מת עליכם…” הוא אפילו מרגיש כבר ממש בן־בית, ומרשה לעצמו להתכרבל לי על הספה בסלון, בלי שאני אכעס עליו.
אני גם דואגת לו למים, לאוכל, לשמיכה שלא יהיה לו קר, כמו אמא פולנייה. אני מקטרת כשהאחרים לא דואגים לו מספיק. והוא, בתמורה, רודף אחריי לכל מקום, מקשקש בזנב, אומר לי 'בוקר טוב', מתלהב ממש כשאני מגיעה הביתה ולא הולך לישון בלעדיי. זו אהבת אמת. וההוכחה לכך — שהוא אפילו גורם לי לצאת איתו לטיולים פעמיים או שלוש ביום, גם כשאין לי חשק, גם כשקר, וגם כשאין לי כוח. קצת מצחיק, אבל גיליתי שהוא מנהל אותי לא פחות ממה שאני מנהלת אותו , וזה לא תמיד מוצא חן בעיניי. כלב שוכב לי על הספה ואני מתמוגגת ומלטפת אותו??? אני נשמעת לעצמי כמו אישה לא מוכרת.
כך, באמצע החיים, בגיל 50+, גיליתי על עצמי דברים שלא הכרתי. זו אחת המתנות הכי מפתיעות שקיבלתי. נכון, שלפחות פעם בשבועיים אני מכריזה שאני לא בנויה לכלב ושאין לי זמן וכוח לטפל בו. אבל בסתר ליבי ברור לי: אני כבר לא יכולה ולא רוצה לוותר עליו. יש הפתעות טובות שבאות ללמד אותנו משהו חדש על עצמנו.
הוא אפילו מסיח את דעתי הכלב הזה שלי…כי בכלל התכוונתי לכתוב השבוע על הביקור שלי בשוק החקלאים בצנובר. איזה יופי של שוק היה שם! חוויה חקלאית מקומית במלוא מובן המילה. קניתי עגבניות שרי מופלאות בטעמן, מלפפונים שהרגע נקטפו, קלמנטינות טעימות אחת־אחת, תפוחים ושמן זית. טעמתי ליקרים שווים מהגליל, התאהבתי בגבינות ממחלבה בקדמת צבי שלא הכרתי, והבטחתי לעצמי לחזור אליה עם האיש, כי הוא חובב הגבינות האמיתי בבית. קניתי גם כמה בירות, משקה שלמדתי לשתות לאחרונה, ברשימת הדברים החדשים שלמדתי השנה.
יזמים עם ניצוץ בעיניים
חזרתי הביתה עייפה ומבסוטית. אין כמו לפגוש מלא אנשים שמזמן לא פגשתי וגם יזמים נחמדים עם ניצוץ בעיניים, אנשים שממשיכים ליצור ולעבוד למרות הקשיים.
ובאותו עניין של יזמים, ביום שישי האחרון יצאתי סוף־סוף לעגלת הקפה החדשה בנוב. אבאלה, היא כבר פתוחה כמה חודשים, אבל עם המלחמה וכל מה שעובר עלינו, לא יצא להגיע. לשבת שם, בתוך כרם ענבים, עם כוס קפה חמה, אוויר נקי, ויין מקומי וטוב לסיום זו הייתה חוויה כייפית של החיים הטובים שיש לנו ממש בחצר הבית.
ולזה תוסיפו את המחשבה על עסק צעיר שנפתח באמצע מלחמה זה מתבקש שנגיע, נפרגן, ונשתה להצלחתו.
אז ככה, כשאני יושבת בערב וכותבת את הטור הזה, וברקע בחדשות עוד רעשים על לבנון, אני מהרהרת ומבקשת: שרק יישמר לנו השקט, הרוגע, יש לי געגוע עמוק לשגרה ההיא שהייתה לנו פעם, עוד לפני המלחמה, ואפילו לפני הקורונה. שגרה פשוטה ומבורכת. אבל אין ספק שהמלחמה הקשה הזו לימדה אותנו ששום דבר אינו מובן מאליו, ושעל כל דבר שיש לנו צריך לברך ולהודות.
הלוואי שנזכור תמיד להבחין בדברים הקטנים שממלאים לנו את הלב. כמו ירקות ופירות ישר מהחקלאי, קפה טוב בעגלה מקומית. (יש לנו מלא עגלות טובות זה לטור אחר), אני מזכירה לעצמי כל הזמן לשים יותר לב לכל הדברים הטובים, הקטנים והכייפיים בחיים. אפילו לשבת במטבח בערב, ברוגע, עם כוס קפה, לדעת שהכול בסדר וכולם בטוב ולהביט בכלבלב מבסוט שיושב לי על הספה ומקשקש בזנב וגורם לי לחייך.
