טוי הוא החבר החדש שלי. כלב מתוק שקיבלתי מהמשפחה ליום ההולדת. תמיד רציתי. אם לדייק: תמיד אמרתי שאני רוצה. אכן, במעמד המסירה, נרשמו היסטריה והלם עמוק, עד שהתאוששתי, התחלתי ללטף אותו והתאהבתי תוך דקות
כבר מעל חודשיים, יש לי חבר חדש – טוֹי, הכלב המתוק שלי. קיבלתי אותו כמתנת יום הולדת מהמשפחה האהובה שלי, האיש והילדים הקסומים. תמיד אמרתי שאני אוהבת כלבים קטנים ופרוותיים. בכל פעם שראיתי אצל מישהי כלב כזה, חזרתי הביתה ואמרתי כמה הוא מתוק ואיך מתחשק לי גם אחד כזה. אבל האמת היא שזה היה משהו שאמרתי וגם אולי רציתי, אבל לא הייתי באמת בטוחה שאני יכולה לעמוד בגידול כלב בתוך הבית.
אלא שכידוע, למילים שלנו יש כוח ואם אתם לא באמת רוצים משהו, אל תגידו את זה. אם אתם אומרים את זה שוב ושוב, כנראה שאתם באמת רוצים והדברים מתגשמים בסוף.
שבוע לפני יום ההולדת שלי, הגעתי ערב אחד הביתה, וראיתי קופסת קרטון גדולה עומדת על השולחן בסלון. כששאלתי מה יש בקופסה, הבנתי לפי המבטים של בני המשפחה שיש שם הפתעה. איכשהו, ישר יצא לי מהפה: "זה כלב?", כולם צחקו והביאו לי בהתלהבות את הכלב הלבן והקטן. הוא לא באמת היה בקרטון…
ברגע הראשון, לא ממש התחברתי אליו. הוא נראה לי גדול ועצוב וקצת כעסתי על ההפתעה.
"מה פתאום הבאתם לי כלב? ועוד בלי לשאול אותי. נראה לכם שאני באמת רוצה כלב בבית? שיסתובב לי בין המיטות, שיעשה את צרכיו? של מי היה הרעיון המטופש הזה?", המשכתי לכעוס ובני הבית היו המומים מהתגובה הקיצונית שלי.
"מה אתם המומים? נכון שאני אמרתי שאני אוהבת ורוצה…", הודיתי, "אבל לא באמת רציתי. לא כל מה שאני אומרת אני מתכוונת אליו…".
כאימא, קצת לא נעים לומר משפט שכזה, לא חינוכי… אבל אמרתי מתוך תסכול קל ולחץ מהמצב הנתון.
מכעס לאהבה
אחרי עשר דקות של היסטריה והלם, הסתכלתי שוב על הכלב הזה, שעדיין היה עם המבט העצוב ונכמרו רחמיי. הוא בטח היה עצוב בגלל התגובה שלי וגם עבר טראומה. הוא הועבר מבית אחר. הסתכלתי על המשפחה ההמומה שלי. ישבתי על המדרגות עם דמעות בעיניים. התנצלתי מיליון פעם על התגובה המוגזמת שלי והתחלתי ללטף את הכלב.
תוך כמה דקות, הכעס הפך לאהבה. כן, אפשר להתאהב בדקות! וזהו. כבר רציתי אותו והרמתי אותו ושוב התנצלתי ואז התחילו לרוץ מחשבות על שם. בהתחלה, לא אהבתי את השם שהיה לו, אבל אחרי שנזרקו כמה הצעות, החלטנו להשאיר אותו בשם שהגיע אתו, כדי שלא נבלבל אותו. אז קוראים לו "טוי", והוא באמת צעצוע אמתי – הדבר הכי מתוק ומקסים שיכולתי לקבל כמתנה ליום ההולדת ה-50 שלי. אין על המשפחה שלי בעולם!
הוא התחנך מהר ולא עושה צרכים בבית. כל מי שמגיע הביתה, הוא שמח לקראתו ומקבל את פניו בקפיצות וכשכושי זנב. איך שאני מתעוררת בבוקר, הוא מגיע אליי עם כשכוש בזנב ומבט אוהב. הוא כבר לא נראה עצוב. אני מתה על המבט המתוק שלו. אם אני לא בבית ביום ארוך, אני מתגעגעת אליו. כשאני מגיעה, אני מרגישה שגם הוא ממש התגעגע. הוא הכי אוהב את המילה "טיול". כשמישהו אומר לו "טיול, טיול", הוא מכשכש בזנב ורץ לדלת.
יש הפתעות בחיים
אני המומה מעצמי. איך אני מתעוררת השכם בבוקר ולפעמים, עוד לפני הקפה (!), אני מוציאה אותו לטיול, כשעדיין קפוא בחוץ. בדרך כלל, הטיול הלילי באחריות המתבגרים, אבל כשאני רואה אותו בחוסר שקט, מטייל בקומה למטה, אני מוציאה אותו והאיש מופתע, משפשף את העיניים לבדוק שזאת באמת אני ולא התחלפתי באחרת. אני גם מקלחת אותו כמו תינוק קטן, דואגת שיאכל, שישתה, שיטייל ושיהיה לו טוב. הוא, בתמורה, משמח אותי, מתפנק עליי ומחזיר לי מלא אהבה ולא רק לי, לכל בני המשפחה ששותפים ואוהבים אותו ממש.
מה אגיד לכם? אם הייתם אומרים לי שיום אחד אתאהב ככה בכלב, הייתי חושבת שאתם משוגעים. יש הפתעות בחיים. פתאום, אנחנו מגלים על עצמנו דברים שלא ידענו, או לא האמנו שאנחנו כאלה.
כשהאיש והילדים שאלו אותי מה בא לי מתנה ליום ההולדת, אמרתי שאני רוצה משהו משמח. מסתבר שהכלב הזה שלי משמח אותי בכל יום מחדש וגם את כל בני הבית.
טוי שלי הוא כלב עם לב של איש קטן. לפעמים, אני ממש מתבאסת שהוא לא מדבר, כי אני מרגישה שהוא רוצה שנדבר קצת על החיים. הכלב הוא באמת ידידו הנאמן של האדם. אני מאוהבת בכלב… כבר אמרתי?
