אחרי 20 שנה, חזרתי לשחות. הולכת בבוקר לקאנטרי. אחרי השבעה על אבא, הייתי זקוקה לנשימה אחרת, לרגיעה. לא שוחה מהר, לא חתירה. בשאנטי שלי
השבוע, ביום שבו התרחש הפיגוע בירושלים ולאחר מכן, הגיע הדיווח הקשה על ארבעת החיילים היפים והיקרים שנהרגו, ישבנו המתבגרת ואני מול החדשות.
"זה יום עצוב", היא אמרה ודמעות עלו בעיניה. ליטפתי אותה וניסיתי לומר משהו מנחם, והיא השיבה: "אימא, זה בסדר. אנחנו צריכים להיות עצובים היום, על כל כך הרבה הרוגים".
כמעט שנתיים שאנחנו נושאים את העצב הזה, על ההרוגים, הפצועים והחטופים. בו בזמן, מנסים להחזיק את הראש מעל המים, להמשיך לחיות, לשמור על שגרה שפויה בתוך מציאות לא הגיונית, סוערת ולא פשוטה.
בחודש וחצי האחרונים, התחלתי לשחות. אני אומרת התחלתי, כי מאז ימי האוניברסיטה, אי שם בשנות העשרים לחיי, לא באמת שחיתי. במסגרת הלימודים, נדרשנו לצבור שתי נקודות בספורט ואני בחרתי בשחייה. שם בעצם למדתי לשחות חזה. גיל מאוחר יחסית… את ילדינו שלחנו לשיעורי שחייה כבר בגיל צעיר, ידענו שזו מיומנות חשובה לחיים.
לאחרונה, בגלל כאב קל ברגל, הפסקתי את הצעידות שלי. הרופא המליץ לי לעבור לשחייה. "בגיל שלך, חשוב להקפיד על פעילות גופנית", הוא אמר ולא ויתר.
בגיל שלי? בת כמה הוא חושב שאני? כעסתי עליו בלבי. גם אימא שלי טענה שזה יעשה לי טוב, כנראה שגם היא חושבת שהגיל מאותת… ואולי דווקא בגלל זה לא הלכתי לשחות.
שאנטי ולאט
כמה ימים אחרי השבעה של אבא, כשהייתי עצובה ומתקשה לנשום, החלטתי לנסות. ידעתי שמים ידועים בסגולות הריפוי שלהם וכך, בשעות הבוקר, התחלתי להכריח את עצמי ללכת לקאנטרי.
בשעות האלה, בבריכה יש בעיקר שחיינים מיומנים, ששוחים חתירה בקצב מרהיב. בזמן שאני מתקדמת בריכה אחת, הם מספיקים שלוש או ארבע. כמה מהם ניגשו אליי בעדינות והמליצו לי להצטרף לחוג T.I., שבו לומדים חתירה בעשרה שיעורים ומבטיחים שתדע לשחות בלי להתעייף.
התקשרתי לברר. הבטיחו לחזור אליי וכשחזרו בדיוק לא התאים לי לדבר, ביקשתי שיתקשרו שוב. הם לא חזרו ואני גם לא ניסיתי שוב. מצד אחד, זה יכול היה להיות נחמד לדעת לשחות חתירה ולהרגיש חלק מהשחיינים המהירים. מצד שני, האמת היא שזה אף פעם לא באמת סחף אותי לשחות וגם חתירה דורשת להכניס את הראש לתוך המים ואני פחות אוהבת.
אז אני שוחה חזה, לאט וגם זה לא תמיד מושלם. לפעמים, אני מרגישה כמו אחת מהסבתות שמבוגרות ממני בעשרים שנה, עם המצוף. לפעמים, זה קצת מבאס אותי שאני לא "בליגה של השחיינים", אבל למרות הכול, אני משתדלת להתמיד בשחיית השאנטי האטית שלי ותמיד עם הראש מעל המים. בסוף כל שחייה, אני מפרגנת לעצמי עשר דקות או קצת יותר בג'קוזי, כי אחרי שהתאמצתי מגיע לי קצת פינוק!
גם אם לפעמים אני מתווכחת עם עצמי בבוקר, שזה אולי מיותר ללכת לשחות, אני נזכרת בימים הראשונים שהתחלתי והכי הייתי זקוקה לנשימה אחרת, לרגיעה, המים היו שם בשבילי ועשו לי טוב.
פעם הייתי אוהבת רק לשבת מול הים, או ליד הנחל ולהקשיב לצלילים, ליהנות מהגלים. היום, השתניתי קצת. אני נכנסת פנימה, לשחייה קצרה ומוצאת את השקט שלי, את השלווה בתוך המציאות הגועשת ותמיד תמיד, נושאת תפילה לימים טובים יותר ולהשבת החטופים.
