לחידוש ההתיישבות שלנו בגולן, החל מ-67′, קדם ניסיון הרואי, בתקופת העלייה הראשונה. חלוצים יהודים, בתנאים קשים, ללא מדינה בגבם, יישבו את ביר–אשגום (בני יהודה) ומושבות בחורן. לא צלח, אבל הכבוד מגיע
את שנת היובל למפעל ההתיישבות בגולן, הקפדנו להגדיר: חמישים שנה לחידוש ההתיישבות בגולן. היה בכך מסר, שבמפעלנו אנו חוזרים הביתה, לחבל ארץ עתיר היסטוריה של התיישבות יהודית, לאורך דורות רבים. הכוונה היא להתיישבות בתקופת המקרא ובעיקר להתיישבות בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, שבה שגשגה ההתיישבות היהודית בגולן יותר מבכל תקופה אחרת.
אולם בין ההתיישבות בתקופות הקדומות להתיישבות בימינו, היה עוד ניסיון, חשוב והרואי, לחדש את ההתיישבות בגולן, בראשית הציונות, בתקופת העלייה הראשונה.
חלוצים עלו להתיישב בגולן, הקימו את בני יהודה, תחילה ברמתניה ולאחר מכן בביר–אשגום, בסמוך למקום שבו יושבת היום בני יהודה החדשה. שש מושבות הוקמו בחורן, מה שקרוי היום הגולן הסורי. הייתה היאחזות יהודית בבקעת הבטחה והייתה גאולת אדמות נרחבת בגולן ובחורן, בידי יהושע חנקין ורוטשילד. האדמות שרכש רוטשילד הועברו לבעלות פיק“א, כלומר ההסתדרות הציונית, ואלה שטחים נרחבים, שעד היום אינם בידינו.
ההתיישבות הזאת לא האריכה ימים. החלוצים נאלצו להתמודד עם קשיים עצומים; עוני ורעב, הצקות של השלטונות, התעמרות של השכנים הערבים, בעיות בריאות קשות ותמותת ילדים. היישוב שהחזיק מעמד יותר מאחרים היה בני יהודה
ההתיישבות הזאת לא האריכה ימים. החלוצים נאלצו להתמודד עם קשיים עצומים; עוני ורעב, הצקות של השלטונות, התעמרות של השכנים הערבים, בעיות בריאות קשות ותמותת ילדים.
היישוב שהחזיק מעמד יותר מאחרים היה בני יהודה, שבשני גלגוליו התקיים (לא ברצף) בין השנים 1887 ל-1920. המשפחה האחרונה ששרדה עד השנים האחרונות, משפחת ברנשטיין, נאלצה לברוח במהלך מאורעות תר“פ, 1920, כאשר שניים מבני המשפחה נרצחו בידי שכנים ערבים.
הסיפור הזה אינו ידוע לציבור הרחב, אף שלאורך השנים התפרסמו בנושא מחקרים וספרים, שהחשוב שבהם הוא ספרו המונומנטלי של פרופ‘ צבי אילן – “הכמיהה להתײשבות יהודית בעבר–הירדן 1871-1947″. בשנת השלושים להתיישבות בגולן, הוביל ועד יישובי הגולן מהלכים להנחלת מורשת ההתיישבות בגולן בתקופת העלייה הראשונה, אך המהלך לא הוביל לשינוי תודעתי ברמה הלאומית, אולי קצת ברמה הגולנית.
האינטרס הציוני בחורן
איירין אורלאנסקי, ילידת אוקראינה, התיישבה לפני שנים אחדות בקצרין. עם עלייתה לגולן, התעמקה בלימוד תולדות הגולן ונדלקה על סיפור ההתיישבות בגולן בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. היא החליטה ליצור סרט תעודה על ההתיישבות הזאת. הסרט, “חלוצי הגולן“, הוקרן בשבוע שעבר בארכיון הגולן, שב“מכון שמיר למחקר“.
הסרט מבוסס על ראיונות עם צאצאים של חלוצי הגולן ושל חוקרים מן האקדמיה, לצד תמונות אותנטיות מן התקופה. הסרט מספר את סיפורה של אותה התיישבות, וכן את המשך הזיקה של התנועה הציונית לגולן ולחורן בתקופת המנדט הבריטי ובמקביל לו, המנדט הצרפתי בסוריה, עד הקמת סוריה העצמאית, ב-1946.
מן הסרט למדתי, שגם אחרי נפילת בני יהודה, חיו בגולן יהודים, כמשפחות בודדות בתוך כפרים ערבים, עד מאורעות תרפ“ט (1929), שבהן היהודים ברחו לטבריה כפליטים.
ב-1943, נשלח אלטשולר לחורן, על ידי בן–גוריון, כנציג קק“ל ופיק“א, כדי לנהל את הקרקעות הציוניות שם ולהבטיח את רישומן ובכך לשמור על האינטרסים הציוניים בחורן. בנוסף לכך, הוא עסק בעלייה הבלתי לגאלית דרך סוריה ובפעילות מודיעינית מטעם ההגנה
אחת המרואיינות, ד“ר מור אלטשולר, סיפרה את סיפורו של סבא שלה, נקדימון אלטשולר, מן המושבה רחובות. ב-1943, נשלח אלטשולר לחורן, על ידי בן–גוריון, כנציג קק“ל ופיק“א, כדי לנהל את הקרקעות הציוניות שם ולהבטיח את רישומן ובכך לשמור על האינטרסים הציוניים בחורן. בנוסף לכך, הוא עסק בעלייה הבלתי לגאלית דרך סוריה ובפעילות מודיעינית מטעם ההגנה. שליחותו תמה עם הקמת סוריה העצמאית, כעבור שלוש שנים.
עצם שליחתו למשימה, מעידה איך עד תום המנדט הצרפתי, התנועה הציונית לא ויתרה על חלום ההתיישבות בגולן ובחורן ולא השלימה עם הוצאתה מן השטח המיועד למדינה היהודית, בגבולות הבין–לאומיים שעוצבו ב-1923. אולם מור מספרת באופן ציורי, איך ב-1946, נקדימון הגיע לביתו של בן גוריון, ששכב במיטתו, כדי לשתף אותו ברעיונותיו איך להמשיך ולקדם את הזיקה לאדמותינו בחורן. בן גוריון סובב אליו את גבו ונרדם. בכך הוא העביר את המסר, שעם הקמת סוריה העצמאית, עלינו להשלים עם המציאות ולוותר. העניין של ב“ג בגולן ובהתיישבות בה התחדש רק אחרי מלחמת ששת הימים.
הסרט טוב ומעניין ומיטיב לספר את הסיפור, אך לוקה בפגמים טכניים. למשל, הריאיון עם מור אלטשולר צולם בשטח פתוח, ברוח חזקה והרעש של הרוח מקשה לשמוע אותה. אני מקווה מאוד, שהסרט יצליח להגביר את המודעות בציבור לפרשה הציונית ההרואית הזאת.
הצדעה לראשונים
כאשר כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל, שרצתי שבועות וחודשים בארכיון הגולן ונברתי בחומרים. באותם ימים, בילתה בארכיון גם איירין, שעבדה על הסרט. כך הכרנו. שמחתי מאוד על כך שהיא יוצרת סרט כזה והתעניינתי בהתקדמותה. הייתה לי גם תרומה מסוימת לסרט – שידכתי בין איירין למוטי אשכנזי, שהוא צאצא למתיישבי בני יהודה ואחד המרואיינים בסרט.
איירין הייתה אמורה להשתתף בהקרנה ולשוחח עם הקהל, אך איתרע מזלה והיא לקתה בקורונה והשתתפה במפגש באמצעות הזום, שזו כמובן רמה שיח פחותה בהרבה ממפגש פנים אל פנים. מנהל ארכיון הגולן, ד“ר ערן מאיר, הקרין מצגת עם תמונות מאוצרות הארכיון, העוסקות באותם הסיפורים המופיעים בסרט.
הסרט הסתיים באפילוג, המחבר את חלוצי הגולן אז לחלוצי הגולן שהקימו את מפעל ההתיישבות הנוכחי. הוא הציג את בני יהודה החדשה ואת קצרין, שקמה על האדמות שנרכשו בידי יהושע חנקין ואת אזור החורן שנותר בריבונות סורית וחרב במלחמת האזרחים. איירין הציגה את המפעל ההומניטרי של תושבי הגולן לסיוע לאזרחים הסורים בחורן.
אין ספק שמפעל ההתיישבות שלנו מוצלח לאין ערוך יותר מהמפעל הכושל של ההתיישבות בגולן בעלייה הראשונה, אך אנו התיישבנו כשמאחורינו מדינה, בתנאים שחלוצי העלייה הראשונה לא יכלו אפילו לחלום עליהם. מן הראוי שנצדיע לקודמינו, שבתנאים לא תנאים, ניסו ליישב את הגולן. האבן שהם נטשו, אף שבשום אופן לא מאסו בה, הייתה לראש פנה של התיישבותנו בגולן ב-55 השנים האחרונות.
