האם התקווה אכן מתנגשת בהשגחה העליונה (גוסטב פלובר), או שמא היא הכוח המניע אותנו לפעול בתוך המציאות שניתנה לנו?
בשיחה שקיימתי לאחרונה עם ראש המועצה על דרכִּי החינוכית, מהימים שבהם התחלתי את דרכי כגננת ועד היום, ככותבת ספרים, כותבת טור שבועי, משתתפת בשידורי רדיו בתחום החינוך וממשיכה בעשייה החינוכית בבית הספר, דפדף ראש המועצה בספרי "גלגולו של חנוך". משפט אחד עצר אותו: "התקווה היא התנקשות בהשגחה העליונה", טענה המיוחסת לגוסטב פלובר.
המילה "התנקשות" עוררה בי מחשבה. לא מדובר בהתנגשות מקרית, אלא בפעולה מכוונת, שיש בה מטרה ותכנון. האם התקווה אכן מתנגשת בהשגחה העליונה, או שמא היא הכוח המניע אותנו לפעול בתוך המציאות שניתנה לנו?
אני מאמינה שהתקווה אינה עומדת בניגוד לאמונה. להפך, היא יכולה להיות הביטוי המעשי שלה. המשוררת אמילי דיקינסון כתבה: "תקווה היא הצפורת המקננת בנשמה". בעיניי, אותה ציפור פנימית אינה מסתפקת בשירה חרישית. היא מעניקה לנו כוחות לקום, לנסות, להתמיד ולהאמין שגם כשהדרך אינה ברורה, יש משמעות לצעד הבא.
במהלך 25 השנים שבהן אני מובילה את תוכנית הלימודים "שיר עברי", אני מבקשת להעניק לילדים יותר מידע וידע. אני מבקשת לטפח בהם תודעה של תקווה, חלום והגשמה. נחישות, מודעות עצמית, אמונה ביכולת האישית, אופטימיות, תשוקה והשראה הן אבני דרך המסייעות לילד להכיר בכוחותיו ולהפוך משאלה למציאות.
אמונה, אחריות והשתדלות
התקווה הזאת היא גם מורשת משפחתית. בספרי, אני מספרת על סבי וסבתי, שעבורם הייתה התקווה מקור כוח, גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא עברה בירושה לאמי, שהצטרפה לתנועת "גורדוניה" ובגיל 13 עזבה את משפחתה ברומניה ועלתה לארץ ישראל. תקווה, במקרה שלה, לא הייתה רק חלום, היא הייתה החלטה אמיצה שהפכה למעשה.
אין בדבריי התרסה כלפי ההשגחה העליונה. כולנו יכולים להוקיר את האמונה ואת הכוח הרוחני שהיא מעניקה לנו. לצד האמונה, נדרשת גם השתדלות. "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא", (דברים ל', י"ב), המדגיש את אחריותו של האדם לעשייה שלו וליישום התקווה. נתחזק בדברי חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה", (פרקי אבות ב', ט"ז) – אמירה שמבטאת היטב את החיבור בין אמונה, אחריות והשתדלות.
כהורים וכמחנכים, תפקידנו אינו רק לטעת בילדים תקווה, אלא לחנך אותם לפעול למימושה. כשילד מתקשה להכין שיעורי בית, עליו ללמוד להתמודד ולא לוותר; כשמבחן מעורר בו חשש, עלינו לעודד אותו להתכונן, להתאמץ ולהאמין ביכולתו. כך נבנית תחושת המסוגלות וכך לומד הילד שהצלחה אינה תוצאה של משאלה בלבד, אלא של התמדה, אחריות ועשייה. התקווה מעניקה לנו את החלום, האמונה מעניקה לנו כוח, אך העשייה היא שהופכת אותם למציאות. חינוך אמיתי אינו מבטיח לילד שלא ייתקל בקשיים, אלא מעניק לו את האמונה ואת הכלים לדעת שיוכל להתמודד עמם.
