לרוב, הוויכוח על הדמוקרטיה נסוב בין שתי גישות: שלטון הרוב ודמוקרטיה מהותית. ספרו של תום נבון מעמיק ומוסיף רבדים לשאלה החשובה: איזו היא הדמוקרטיה הראויה לעם ישראל בארצו?
בציבוריות הישראלית נסוב ויכוח נוקב על מהותה של הדמוקרטיה, בין שתי גישות: שלטון הרוב ודמוקרטיה מהותית.
תפיסת שלטון הרוב מצמצמת את הדמוקרטיה לשביל עזים צר, שעל פיו מי שניצחו בבחירות רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם הרוב ולכן הם מבטאים את רצון העם ורצון העם זו הדמוקרטיה. העם בוחר אחת לארבע שנים, בבחירות חופשיות, את נציגיו ומי שזכו ברוב הקולות – גורפים את כל הקופה. זו גישה פשטנית מאוד ולו כיוון שאפילו הפירוש המילולי של המושג דמוקרטיה אינו שלטון הרוב, אלא שלטון העם והעם כולל גם את המיעוט. האם הדמוקרטיה מאפשרת לרוב לפגוע במיעוט? האם היא מאפשרת לרוב לחסל את המיעוט? והאם הרוב הוא באמת רוב?
הרי מי שמכנים את עצמם "הרוב" בישראל, אינם אלא ברית של קבוצות מיעוט, שהדבר העיקרי שמאחד אותן הוא השלטון, המאפשר לכל קבוצה לשמור על הדבר החשוב לה ביותר ובתמורה היא אינה פוגעת ביקר לקבוצות האחרות. האם ברית כזו היא "רוב העם", שבתוקף הרוב יכול לפגוע ביקר ובקדוש לכל השאר? אני מכנה את התפיסה הזאת "לינצ'וקרטיה". בלינץ', הרוב קובע שמותר לו להרוג את האחד, או את המעטים. דמוקרטיה… זה לא.
תפיסת הדמוקרטיה המהותית מדברת על בחירות חופשיות ושלטון הרוב, לצד שמירה על זכויות המיעוט ועל זכויות הפרט. זו תפיסה מרחיבה, הכוללת את זכויות האדם והאזרח, את חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש ההתארגנות, חופש העיתונות, חופש הפולחן, שלטון החוק, השוויון בפני החוק, כפיפות השליט לחוק, חלוקת השלטון בין שלוש רשויות מופרדות עם איזונים ובלמים ביניהן, מערכת משפט עצמאית וחזקה. בניגוד לתפיסת "שלטון הרוב", שחותר להענקת כוח כמעט בלתי מוגבל לשלטון, הדמוקרטיה המהותית דוגלת בהגבלת השלטון.
דמוקרטיה ראויה לשמה
בספרו "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו", מציע ההיסטוריון והוגה הדעות תום נבון, רבדים עמוקים יותר לדמוקרטיה. התפיסה המרחיבה של הדמוקרטיה המהותית היא בעיניו הבסיס ההכרחי לדמוקרטיה, אבל גם הוא רובד רזה ורדוד והוא מציע את הרחבתה לשתי דיוטות נוספות.
"דמוקרטיה ראויה לשמה מתקיימת רק בתנאים שבהם חברות וחברי העם אכן מסדירים במשותף את חייהם ויחסיהם. תנאים אלו כוללים שלושה רבדים, בסדר מעמיק והולך: 1. דמוקרטיה פוליטית פורמלית, שכוללת בחירות חופשיות, הפרדת רשויות, הגנות חוקתיות על זכויות וחירויות הפרט, המיעוטים וכדומה; 2. דמוקרטיה חברתית (סוציאל-דמוקרטיה), שמבטיחה גישה חופשית שוויונית למשאבי החברה, לשירותים חברתיים, לפנאי ולהשכלה; 3. דמוקרטיה התאגדותית – שותפות פעילה וישירה של נשים ואנשים בעיצוב סביבת החיים והפעילות שלהם, במעגלים מתרחבים החל מסביבתם המיידית ועד למדינה".
ספרו של תום מתמקד בדיוטה העליונה של הדמוקרטיה, הדמוקרטיה ההתאגדותית, בהתבסס על כך שלא רק הדמוקרטיה הפוליטית, אלא גם זו החברתית, אמורות להיות מובנות מאליהן, אך אין די בהן ליצירת חיים דמוקרטיים אמיתיים. חיים דמוקרטיים אמיתיים מתקיימים כאשר האזרחים עצמם משתייכים לקהילות דמוקרטיות ולאיגודים דמוקרטיים, שמאפשרים להם להשפיע באמת על חייהם ועל סביבתם ובאמצעות אותה קהילה, גם על רשתות של קהילות נוספות כדוגמתה, ובאמצעותן, על החברה כולה ואולי אף על האנושות.
כחבר קיבוץ, החי ומגשים בגופי דמוקרטיה כזו, שבה, הן כחבר המצביע באספת החברים על כל הנושאים הנוגעים לחיי הקהילה והן כפעיל בוועדות הקיבוץ וכבעל תפקיד כל חיי, וכנציג הקיבוץ, או פעיל שלא מטעם הקיבוץ בגופים רחבים יותר, אני מאמין ומשוכנע שככל שיותר אזרחים ייטלו חלק בדמוקרטיה מהותית שכזו, החברה כולה תהיה דמוקרטיה אמיתית. תום נבון הוא חבר הקיבוץ העירוני משעל, בנוף הגליל וככזה, הוא מגשים את התפיסה בחייו.
יש משהו חתרני בכך, ששעה שהדמוקרטיה המהותית נלחמת על עצם קיומה, ומה שמעבר אליה נראה כמותרות, או כפנטזיה אוטופית, בא תום ומשליך לזירה את רעיון הדמוקרטיה ההתאגדותית דווקא בשעה זו, כתקווה לשעה זו, כתרופה לסערה שאותה אנו חווים.
זיקה לבובר ולרחל
מעניינת הדרך הספרותית שבה הוא מציג את הרעיון. כותרת המשנה היא "מסות בובריאניות חדשות בלוויית שירי רחל". ההשראה לסוגה הזאת היא ספרו של אליעזר שבייד – "מסות גורדיוניות חדשות". בספרו, שבייד פרסם מסות שבהן הציג את תפיסותיו אודות הראוי לחברה הישראלית, בהשראת תורתו של א.ד. גורדון. אולם זיקת המסות של תום לבובר הדוקות יותר מזיקת המסות של שבייד לגורדון.
כאן אין המדובר רק בהשראת תפיסתו של בובר, אלא בכל פרק הוא מציג את תפיסתו באמצעות כתביו של בובר, שאותם הוא דורש בהקשר אקטואלי. לכך הוא מצרף את שירי רחל. תום רואה בשירתה של רחל ביטוי לירי לתפיסת עולם הקרובה לתפיסת ה"אני-אתה" של בובר ובכל פרק, הוא דורש את רחל באמצעות בובר ואת בובר באמצעות רחל ואת שניהם במדרש מקורי שלו.
התוצאה מרתקת. המסות עוסקות במעגלי החיים, ובעיקר במעגלי היחסים בין בני האדם – מעגלים ההולכים ומתרחבים: אני ואתה, חברותא, חלוציות, ציונות, יהדות ואנושיות. המעגלים שזורים זה בזה, כך שמערכת היחסים של "אני ואתה" משליכה על החברותא וכן הלאה עד האנושיות, שבה הוא מציג את תפיסתו של בובר, שעל פיה גם היחסים בין העמים צריכים להיות מבוססים על מערכת יחסים אלטרואיסטית, כמו זו הרצויה ביני ובינך.
בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה, הייתה בארץ ישראל דמוקרטיה התאגדותית, בעיקר סביב ההסתדרות הכללית וחברת העובדים, טוען תום. היא הותקפה אחרי קום המדינה בשלוש מהפכות; מהפכת הממלכתיות של בן גוריון, מהפכת ההפרטה וכעת – המהפכה המשטרית.
היום, כאשר מתקיים מאבק להגנה על הממלכתיות, מול המגזריות, מול הכפפת האינטרס הלאומי לאינטרסים כיתתיים ואישיים ומול מתקפה מאורגנת נגד מערכת המשפט, מערכת הביטחון ושירות המדינה, עם קונספירציית ה"דיפ-סטייט", קצת מוזר להשתמש במושג "ממלכתיות" בהקשר של שיח שנות החמישים. אז המחלוקת הייתה בין הממלכתיות לבין הוולונטריות, כדרך להגשמה החלוצית; האם בידי המדינה, או בידי הארגונים והמוסדות הוולונטריים של תקופת היישוב?
טרומפלדור וז'בוטינסקי
בפרק על החלוציות, הציג תום את המונולוג המפורסם של טרומפלדור על מהות המושג חלוץ, בשיחה עם ז'בוטינסקי, כפי שסיפר ז'בוטינסקי. שם דיבר טרומפלדור על משמעות מושג החלוציות: "אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם… צריך גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי… אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידאה הטהורה של שירות, מוכן לכול". תום טוען שטרומפלדור לא אמר את הדברים, ובעצם ז'בוטינסקי הכניס לפיו את השקפתו שלו. והוסיף: "החלוץ אינו אדם, אלא מכשיר. מכשיר בידי מי? בידי 'המכונה הלאומית'. ומי מפעיל את המכונה הלאומית? המנהיג".
תום מוכיח שטרומפלדור כתב דברים אחרים על החלוציות. ומכאן, שאת הדברים האלה כתב ז'בוטינסקי והם מבטאים תפיסה פשיסטית, של אובדן האינדיבידואל מתוך כפיפות למנהיג. אין לתום על מה להסתמך ואין ספק שהיו לטרומפלדור רעיונות של קיבוץ ארצי גדול, שבו החלוצים הם מכשירים במכונה גדולה, המקיימים את צרכי הארץ, ברוח הדברים שז'בוטינסקי הביא מפיו. כן, יש סתירה בין דברים שונים של אותו אדם ולעתים, הוא מקצין רעיון שנראה לו נכון בתקופה מסוימת, במקרה זה, בתקופת בניין הארץ. אילו תפיסת החלוץ היא תפיסתו של ז'בוטינסקי, שהושמה בידיו בפי טרומפלדור, האם יכול תום לראות אותה משתלבת עם רעיונותיו האחרים של ז'בוטינסקי? האמת היא, שבין הוגי הציונות, הגותו של ז'בוטינסקי היא הליברלית ביותר ועיקרה חירות הפרט וקידוש האינדיבידואל. "כל יחיד הוא מלך".
תורת המחנות
בניגוד לרעיון של הספר עצמו, של הידברות פורה בין יריבים, הן בין בעלי הפלוגתא בתוך הציבוריות הישראלית והן בינינו לבין אויבינו, כאן הוא מבכר דה-לגיטימציה ליריב, במקרה הזה ז'בוטינסקי. יחד עם ז'בוטינסקי, בתפיסה שהוא מלביש עליו, נמצא בן גוריון, בתפיסת הממלכתיות שלו ומולם – טרומפלדור, ברל כצנלסון וטבנקין. ברל היה מקורבו הגדול של בן גוריון ולרוב הם ראו עין בעין את הסוגיות שעל הפרק. ברל נפטר טרם קום המדינה וקשה לדעת מה הייתה דעתו בפולמוס על הממלכתיות. אולי היא הייתה כשל בן גוריון? הרי גם בן גוריון לא היה "ממלכתי" בטרם הייתה ממלכה…
החלוקה הזאת למחנות, כשהמחנה שמנגד כולל את ז'בוטינסקי ובן גוריון (כי המחנות האמיתיים חוצים כל מחנה פוליטי בתוכו) ומולם את תפיסתם של הרצל וברל, מבטאת תפיסה שאינה של בובר, או של רחל, אך היא נוכחת סמויה בספר ובעיניי, גורעת מאיכותו – תורת המחנות של "חוג אורנים".
למרות ההערה הזאת, אני מזדהה עם חלק ניכר מרעיונות הספר ובעיקר עם הרעיון המרכזי, של התאגדויות דמוקרטיות, קהילות דמוקרטיות, שתפעלנה בתוכן בדמוקרטיה ותשפענה על המעגלים שסביבן ולבסוף – על המעגל הלאומי הכולל. "היחס אני-אתה הוא יסוד החברותא, קבוצה שבה מכוונים החברים זה אל זה כאני אל אתה. החבורות, ממינים שונים, מתלכדות לכדי איגודים ואיגודי איגודים, אשר בסדר שכבות פנימי משרים מרוחם על החברה הלאומית כולה. עבור בובר, כמוהו כהרצל, הגשמת הציונות אינה מתמצה בהקמת מדינה יהודית, אלא בחידוש החברה היהודית כ'חברה שיתופית גדולה שבתוכה אגודות שיתופיות יותר קטנות'", [ציטוט מ"אלטנוילנד" של הרצל, א.ה.].
"תקווה לשעה זו"
האם החלום של חברת דמוקרטיה התאגדותית ריאלי לעת הזו? חלק מכותרת הספר היא "תקווה לשעה זו" וזו כותרת אחרית הדבר. תום מאמין שהרעיון הזה הוא התקווה דווקא בימים הקשים הללו והוא מוצא סימנים לכך במציאות חיינו. "עדיין לוחשות גחלי הדמוקרטיה ההתאגדותית בין חורבותיו העשנות של הבית הציוני. קהילות עקורות מגלות חוסן קולקטיבי ולנוכח מבחני אש של פליטות ושכול, נרתמות להשתקמותן ולקימום יישוביהן. חבורות שנפגשו במסגרת המאבק על הדמוקרטיה מצמיחות מתוכן רשתות של ערבות הדדית. ביחידות הצבא והמילואים, ובכיתות הכוננות העירוניות, מתחשלת אחווה בין-מגזרית. קבוצות מאבק למען החטופים ומשפחותיהם מתגבשות לכדי תנועות שחבריהן מחוברים זה לזה בעבותות של רגשות משפחתיים ממש. …מתוך החורבן שהמיטו מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיה, ניכרת ביתר שאת הדחיפות בבנייה מחדש של חברה ישראלית מלוכדת יותר, מאוגדת יותר".
תום נבון; "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו – מסות בובריאניות חדשות בלִווית שירי רחל", הוצאת "פרדס הוצאה לאור", תשפ"ה, 2025
