סיפור בנות צלפחד, בפרשת השבוע “פנחס”, אינו רק מהפכה בסדרי העולם לזמנו. זוהי מורשת מוצפנת, שמוסרת התורה ליהודי כל הדורות הבאים
אורי הייטנר
בפרשת השבוע, פרשת “פנחס”, מחלק משה את הנחלות למשפחות בני ישראל, בצורה צודקת, על פי גודל המשפחה. לפי חוקי הירושה המקובלים בתקופה, מובן מאליו היה שהירושה עוברת לבן. אולם צלפחד, נינו של מנשה בן יעקב, היה “אבו אל בנאת”: מחלה, נועה, חגלה, מִלכה ותרצה.
בספר “יהודים ומילים”: “בנות צלפחד חשו שהצדק אתן. איזו טקטיקה נקטו אפוא? שימו לב: הן לא השלימו עם גורלן, לא פנו לחפש חתנים עתירי נדל”ן. הן עשו מה שעושה אדם שהתמזל מזלו לחיות בחברה כפופה לחוק: עתרו לרשות השופטת”
באו הבנות אל משה ושאלו מדוע תקופח משפחתם ולא תזכה בנחלה, רק כיוון שלאביהם המנוח לא היו בנים. על פניו, היה אמור משה לדחות את הפמיניסטיות הרפורמיות החצופות הללו, המנסות לשנות סדרי בראשית. אך הוא לא עשה כן. הוא הבין שיש צדק בטענתן, אף שהיא מנוגדת למסורת ולחוק היבש. הוא החליט להביא את הנושא לערכאה הגבוהה ביותר – ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. כה אמר ה’: “כן, בנות צלפחד דוברות. נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחֵי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן”. הוא אף פסק שאין זו הלכה ספציפית לבנות צלפחד, אלא הלכה כללית במקרה של משפחה חשוכת בנים.
אם התורה היא תורת חיים בעבורנו, איזה לקח עלינו להפיק מן הסיפור לימינו? דרך אחת, היא לדבוק מילולית בכתוב: “איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו”. כלומר, יש לקבל את הסדר החברתי לפיו הרכוש עובר לבן ורק אם אין בן, יש להעביר את הזכות לבת.
האישה אינה רכוש
אני מפיק לקח אחר לגמרי. אני רואה בפרשה הזאת מסר מוצפן שהתורה מוסרת לנו, אודות שוויון המינים. בימים שבהם העולם כולו היה פטריאכלי והאישה הייתה רכוש של האב עד נישואיה, ושל בעלה אחרי נישואיה, ושל אחיה, אם האב מת בטרם נישאה וכן הלאה, מציעה התורה דרך מהפכנית, שקשה לנו להבין עד כמה היא חריגה ורדיקלית לתקופתה: האישה אינה רכוש. היא אדם עם זכויות, גם זכויות ירושה. היום, אומרת התורה, אני מאפשרת הורשה לבנות כאשר אין בן, אבל מורישה ליהודי כל הדורות צופן – בבוא העת, כשהאנושות תבשיל לכך, עליכם להיות האוונגרד של שוויון המינים. אל לכם לתת יד להדרת הנשים.
מעבר לפסיקה המהפכנית, עצם התעוזה של בנות צלפחד, לגשת למשה ולעמוד על זכויותיהן, הנה מופת לדורות ולימינו. בספרם “יהודים ומילים”, כותבים עמוס עוז ובתו פניה עוז זלצברג, על בנות צלפחד: “בנות צלפחד חשו שהצדק אתן. איזו טקטיקה נקטו אפוא? שימו לב: הן לא השלימו עם גורלן, לא פנו לחפש חתנים עתירי נדל”ן, לא שפכו את מר לבבן בתפילה חרישית, לא קיטרו באוזני חברותיהן. הן עשו מה שעושה אדם שהתמזל מזלו לחיות בחברה כפופה לחוק: עתרו לרשות השופטת”.
