כשמדינה יוצאת למלחמה, עליה להגדיר את יעד הניצחון ולעצב את היום שאחרי הניצחון. היום שאחרי מה? כלומר, מהי ההכרעה הנדרשת, מהו הניצחון?
כשמדינה יוצאת למלחמה, עליה להגדיר את יעד הניצחון ולעצב את היום שאחרי הניצחון. למלחמה הנוכחית לא החלטנו לצאת – הותקפנו בהפתעה. הגדרת יעדי המלחמה הייתה כבר תחת אש, בחיפזון ובוודאי ללא דיון על היום שאחרי. אולם היום, קרוב לשלושה חודשים אל תוך המלחמה, עדיין יעדיה אינם ברורים וראש הממשלה מסרב לדון על היום שאחרי. העובדה הזאת בלתי נתפסת וקשה לחשוד בנתניהו שהמניע לכך קשור לאינטרס הלאומי של ישראל.
במאמר זה אנסה לתרום לדיון על היום שאחרי. אך קודם לכן יש להגדיר – היום שאחרי מה? כלומר, מהי ההכרעה הנדרשת, מהו הניצחון? ההגדרה “מיטוט חמאס” היא כוללנית מדי ומאפשרת לממשלה לעצור את המלחמה בכל עת ולטעון שלכך הכוונה בהגדרה “מיטוט חמאס”. כשרבות הקריאות להחליף את הניצחון במלחמה בהחזרת החטופים, שתוגדר כניצחון, וכשרבים הדיבורים על מעבר ל”שלב השלישי של המלחמה” – מלחמה “בעצימות נמוכה”, שתתמקד בפשיטות אל תוך עזה, יש סיבה לדאגה. הדיבורים הללו נשמעים כבלוני ניסוי, שנועדו להרגיל את הציבור לוויתור על ניצחון והכרעה. הרקורד של נתניהו אינו מבטיח נחישות להתמיד במלחמה עד הניצחון.
כמו ביו”ש, נחוש יותר
את ההגדרה האמורפית “מיטוט חמאס” יש לפרוט לשלושה יעדים מדידים: א. חמאס אינו שולט עוד ברצועת עזה ואין לו כל סממני שלטון ברצועה. ב. הזרוע הצבאית של חמאס אינה קיימת ככוח אפקטיבי. יציאת שרידיה לארץ אחרת, כדוגמת יציאת אש”ף וצבאו מביירות ב-1982, היא דרך ראויה להכנעת הארגון (בתקווה שבעוד 11 שנים לא תקום ממשלה שתחזיר את סינוואר, או הנייה, לארץ במסגרת “שלום של אמיצים”). ג. פירוז רצועת עזה מכל נשק כבד ובעיקר ממשגרים ורקטות והרס תשתית הטרור התת-קרקעית, בין היתר באמצעות הצפתה.
האבן הראשה של היום שאחרי, חייבת להיות חופש הפעולה של צה”ל, שב”כ וכוחות הביטחון ברחבי הרצועה, במתכונת הקיימת בשטחי הרש”פ ביו”ש, אך בביצוע אסרטיבי ונחוש יותר. אחרי “חומת מגן”, המבצע המופתי של צה”ל ביו”ש ב-2002, שהשמיד את תשתיות הטרור והחזיר את חופש הפעולה לצה”ל, נדרשו עוד כשנתיים לניקוי השטח וחיסול קני ההתנגדות והטרור. כך יהיה גם אחרי המלחמה הזאת.
ניקוי השטח יכלול פעולה אקטיבית לתפיסת הנשק הקל שבידי המחבלים. לכן, כל פתרון חייב לכלול חופש פעולה ביטחוני מלא של ישראל. חופש הפעולה הזה יאפשר לנו להבטיח שכל התארגנות טרוריסטית תדוכא, בטרם תתפתח. הוא יאפשר לנו להגיע למחבל במיטתו ולהביאו למעצר, לפני שהוא יגיע למיטה של תינוק בניר עוז, או של קשישה בבארי, כפי שהדבר נעשה בשטחי הרש”פ. את הכותרת “שליטה ביטחונית” אני פחות אוהב, כי היא עלולה לגרום לנזק מדיני.
מהעיקרון הזה נגזרת זהות השליטה האזרחית ברצועה. היא חייבת להיות שליטה שלא תפגע בחופש הפעולה הצבאי, כלומר במלחמה השוטפת בטרור.
כמובן שאין לאפשר עצמאות פלשתינאית ברצועת עזה. העצמאות הפלשתינאית ב-90% מרצועת עזה, מאז 1994 וב-10% הנותרים, מאז 2005, יצרה את צבא הטרור האימתני, את עשרות שנות הרקטות לעבר האוכלוסייה האזרחית ברוב חלקי המדינה, את ערי הטרור התת-קרקעיות ובעיקר את הטבח בשבעה באוקטובר. לא עוד. זו אופציה שאסור אפילו לדון בה.
גם שליטה ישראלית על כל הרצועה, עם שני מיליון הפלשתינאים החיים בה (ואולי למעלה מכך) מסוכנת. אין לנו כל אינטרס לנהל את ענייניהם האזרחיים של העזתים ולא לסכן את זהותה היהודית של המדינה, שרוב יהודי מוצק לדורות הוא תנאי לה.
רשות עזתית אזרחית מקומית
שליטה בין-לאומית על רצועת עזה מסוכנת מאוד. ראינו איך יוניפי”ל הצליח לאכוף את החלטת מועה”ב 1701, אחרי מלחמת לבנון השנייה. ראינו איך כוחות המרינס והצבא הצרפתי ברחו עם הזנב בין הרגליים מביירות, בעקבות פיגועי התופת של חיזבאללה. ברגע שחיילים ממדינות זרות יחזרו בארונות לארצותיהם, יביא הדבר לגלי אנטישמיות. איננו יכולים לסמוך על אף צבא זר שיגן עלינו ואין מצב שצה”ל יוכל לפעול בחופשיות באזור הנשלט בידי מדינות אחרות.
הפתרון הרצוי הוא שליטה אזרחית של רשות עזתית אזרחית מקומית. כזו הייתה יכולה להיות הרשות הפלשתינאית, אילו הסכם אוסלו לא היה עם אש”ף וערפאת, אלא עם הנהגה מקומית. אוטונומיה כזאת, ולצדה חופש פעולה לצה”ל ומלחמה נחושה בכל גילוי של טרור, היא המענה הפחות גרוע ליום המחרת. אין לשלול זיקה מסוימת בין הרשות העזתית לרש”פ ובלבד שהשלטון האזרחי בפועל יהיה מקומי.
יאבדו שטח
האם הפתרון הזה נכון לכל השטח? כפי שכתבתי במאמרי “קו ללא קדושה”, איני רואה כל קדושה בקווי 4.6.67 ולכן הפתרון שאני מציע לעזה אינו חייב להתבסס על הגבול הקיים. נהפוך הוא, אני רואה חשיבות רבה במסר לפלשתינאים, שתוצאת הטבח תהיה אובדן שטח. כן, עלינו לנגוס בשטחי רצועת עזה, אך לא באזורים מאוכלסים.
אני מציע שלושה שינויים טריטוריאליים. א. שליטה ישראלית מלאה על ציר פילדלפי מורחב ויצירת חיץ ישראלי בין עזה למצרים. זהו לקח חשוב מן העובדה שהגבול עם מצרים היה המוקד המרכזי להברחות הטרור לתוך עזה. ב. רצועת ביטחון של כ-3 ק”מ לכל אורך הרצועה וגדר בינה לבין הרצועה, מיקוש השטח בין שתי הגדרות והבהרה שכל פלשתינאי שנכנס לשטח הזה – דמו בראשו. ג. את התוחמת הצפונית; אותו שטח ריק מפלשתינאים, שבו היו היישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית, שנעקרו בהתנתקות, יש לצרף למדינת ישראל, להחיל עליו את ריבונות ישראל, לצרף אותו למועצה האזורית חוף אשקלון, להקים בו את שלושת היישובים שנעקרו ממנו ויישובים נוספים. הסיפוח הפורמלי וההתיישבות צריכים להיות בהסכמה לאומית רחבה, שכעת אינה קיימת. לכן, בשלב ראשון, השטח צריך להיות רק בשליטה ישראלית, אך יש להכשיר את הלבבות לריבונות והתיישבות בהמשך. ד. ביטול אונר”א, סוכנות הפליטים הפלשתינאיים של האו”ם, שהיא ארגון עוין, המנציח את הסכסוך, מחנך את הילדים לשנאת ישראל, במערכת חינוך שהיא חממה לייצור מחבלים ומוסדותיו משמשים לבניית תשתיות טרור ומסתור למחבלים.
כדי שכל זה יוכל לקרות, חייבים להיות נחושים להגיע להכרעה ברורה. אם המלחמה תסתיים כעוד “סבב”, יהיה זה ניצחון חמאס וניצחון הטבח. במלחמה הזאת,, אין תיקו ואין ניצחון בנקודות. כל ניצחון שהוא פחות מנוק-אאוט, יהיה ניצחון לחמאס.
