השאלה הגדולה שמרחפת מעל החברה הישראלית בימים אלו היא לא "איך היה בחג", אלא "מה נשאר ממנו?". האם האור היה רק תפאורה זמנית שפורקה, או שרכשנו כלי נשק חדש למערכה על החיים שלנו כאן?
אלה הימים שאחרי החג. החנוכייה כבר עטופה בנייר עיתון בארון למעלה, ריח הטיגון התחלף בריח הגשם (או האבק) והשגרה הישראלית – הדוקרת, הלוחצת והתובענית – חזרה במלוא עוזה. יש איזו נפילת מתח טבעית ברגעים האלה. שמונה ימים היינו באורות, ב"פרסומי ניסא", בהתרוממות רוח והנה, נחתנו חזרה לקרקע המציאות של מבזקי חדשות, התראות "צבע אדום" ופוליטיקה קטנה.
השאלה הגדולה שמרחפת מעל החברה הישראלית בימים אלו היא לא "איך היה בחג", אלא "מה נשאר ממנו?". האם האור היה רק תפאורה זמנית שפורקה, או שרכשנו כלי נשק חדש למערכה על החיים שלנו כאן?
המפגש בין האור למציאות
השבוע, אנחנו קוראים את פרשת "ויגש". הדרמה הגדולה מגיעה לשיאה, כשיהודה ניגש ליוסף. זה לא רק מפגש בין אחים, אלא התנגשות בין שתי תפיסות עולם, בין שני כוחות בהנהגת עם ישראל.
במבט שטחי, זה נראה כמו כניעה לגלות. יעקב ובניו יורדים למצרים, לתוך החושך. אבל הרבי מקוצק, בחדותו האופיינית, נותן לנו זווית אחרת: "אין החושך מגרש את האור, אלא האור מזכך את החושך". יוסף הצדיק, שנמצא בלב הטומאה המצרית, לא רק "שורד" את המציאות – הוא מנהל אותה. הוא המשביר.
החיבור הזה בין סוף חנוכה לפרשת "ויגש" אינו מקרי. הוא מלמד אותנו ששיא האור לא נמדד כשאנחנו בבית המדרש, או בהדלקת נרות חגיגית, אלא דווקא ברגע שבו אנחנו יורדים ל"מצרים" של חיי היום-יום, למקום שבו לא ברור מי האויב ומי האח (כמו בסיפור יוסף ואחיו) ודווקא שם – אנחנו נדרשים להאיר.
לזרוע את האור במקום להקרין אותו
רבים מדברים על "לקחת את האור אתנו". אבל ברשותכם, אני רוצה להציע מבט עמוק יותר, המבוסס על תורתו של ה"שפת אמת".
הוא מסביר שיש הבדל תהומי בין אור הנרות של בית המקדש לאור נרות חנוכה. בבית המקדש, האור היה קבוע, יציב, סטטי. בחנוכה, האור הוא זמני ודינמי.
אומר ה"שפת אמת" יסוד מטלטל: בחנוכה אנחנו לא רק רואים את האור, אנחנו זורעים אותו. הפסוק בתהילים אומר: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק". מה קורה לזרע כשהוא נכנס לאדמה? הוא נרקב. הוא נעלם. נראה שאיבדנו אותו. זהו בדיוק מה שקורה לנו היום, בימים שאחרי החג. האור נעלם מהעין, אבל הוא נטמן בקרקע המציאות. אנחנו לא אמורים להסתובב עכשיו עם פנסים דולקים, אלא לדעת שהאור הפך לחלק מה-DNA שלנו, לחלק מהשורש. החושך שאנחנו רואים בחוץ? הוא רק האדמה שמכסה על הזרע, שעתיד להצמיח ישועה גדולה יותר.
ההבטחה שלא תופר לעולם
בפרשת "בהעלותך", ישנו פירוש מפורסם של הרמב"ן, שמאיר את המציאות העכשווית שלנו באור יקרות. הרמב"ן מביא מדרש שבו אהרן הכהן חלשה דעתו כשראה את נשיאי השבטים מקריבים קורבנות והוא לא. אמר לו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
שואל הרמב"ן: הרי בית המקדש עתיד להיחרב והנרות יכבּו, אז מהי הנחמה הגדולה? והוא עונה תשובה שצריכה להדהד בכל בית בישראל היום: הקורבנות בטלו, אבל נרות חנוכה – שהם ההמשך הישיר של נרות המקדש, דרך החשמונאים, אינם בטלים לעולם.
דווקא כשאין מקדש, כשאין הנהגה ברורה, כשיש "הסתר פנים" – שם הנצח של עם ישראל בא לידי ביטוי. היכולת להדליק אור מתוך שמן טמא, מתוך מלחמה, מתוך משבר – זו "שלך גדולה משלהם". זו ההבטחה האלוקית שמחזיקה אותנו גם ב-2025, (או בתשפ"ו), מול אויבים שמנסים לכבות אותנו, מצפון ומדרום.
עת לעשות: אור של עמידות
בספרו "פרי צדיק", רבי צדוק הכהן, מלובלין, מלמד שהאור של חנוכה הוא בבחינת "אור הגנוז" – האור המקורי של בריאת העולם, שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא. בחנוכה, אנחנו מקבלים "דוגמית" מהאור הזה. ומה עושים עם דוגמית? לומדים ממנה מה אנחנו מסוגלים להיות.
החג נגמר, אבל המבחן רק התחיל. אנחנו נכנסים לימי החורף הארוכים, לבוץ (תרתי משמע). האתגר הלאומי שלנו כעת הוא לא ה"פירוטכניקה" של הנסים, אלא העמידות. היכולת של החייל בחזית, של האישה בעורף, ושל המנהיג בקבלת ההחלטות – לפעול מתוך בהירות פנימית, גם כשבחוץ חשוך וקר.
האור לא כבה. הוא פשוט עבר פאזה – ממצב "תצוגה" למצב "עבודה". הוא נזרע בלבבות שלנו. עכשיו, התפקיד שלנו הוא להשקות אותו באמונה, בעשייה, ובאחדות ולתת לו לצמוח.
שיהיה לנו חורף בריא, שבת שלום ובשורות טובות לכל בית ישראל, גיא אדרי
