עיתונאי מ”ידיעות אחרונות” ניסה לנשנש פה רכילות, כשענו לו לעניין – איבד עניין. להבדיל, עדותו של דוד פינשטיין, יליד ביר א-שגום, שחי שם 13 שנה
לפני שבוע צלצל הטלפון במערכת, מעבר לקו היה אחד, עודד. הוא הציג עצמו ככתב המוסף המדיני של “ידיעות אחרונות”, כתבתנו לא התעלפה.
ואז הוסיף הלה ותיאר את שהותו לאחרונה בנופש בגולן, באוהלים אינדיאנים, במורדות גבעת יואב והרחיב אודות יפי הנופים.
בשמחה לעזור לקולגה נשאל במה המדובר והשיב שחסר לו מעט מידע רקע לכתבה על הגולן לשישי הבעל”ט. כולנו שלך, אנחנו כאן גם בשביל לעזור. השבנו.
נקצר. המרצע יצא מהשק כאשר התברר שלכתב נדרשו פרטים שלא פורסמו על פרשיות נוער בדרום הגולן. השבנו שאין כאן סיפור עיתונאי שחורג ממה שמוכר ברחבי המדינה…. למעט המילה “גולן” שמקפיצה רייטינג, גם אם זה נוגע לחוג סריגה לבנות כיתה ד’, במתנ”ס חיספין.
התעקש, התעקשנו בחזרה, אין סיפור.
“אבל רגע! כן יש לנו סיפור בשבילך. אתה זוכר את החופשה הנפלאה שלך? מטר ממנה הייתה מושבה של העלייה הראשונה, אמיתית, שהצליחה להיאחז בקרקע 32 שנה, ולא רחוק מזה, עוד 11 ויותר מושבות שהקים הברון, על מאות אלפי דונמים שנרכשו כחוק והועברו, גם כחוק, למדינת ישראל הריבונית.
מה את אומרת?? התפעל הכתב.
והוסיף: אז מה הסיפור?
“הסיפור הוא שאינך יודע על כך. על ההיסטוריוגרפיה הציונית ושיכתוב ההיסטוריה שלנו בארץ ישראל. הסיפור הוא מחיקת ההתיישבות הציונית בגולן ובחורן, כדי שהעובדות לא יבלבלו לציבור את המוח בעת שהוא ניזון מאליתות שמאלניות הגמוניות, שמכוונות הן את התקשורת, הן את התרבות והן את מערכת החינוך בישראל.
“הסיפור הוא שמחקו לנו את ההיסטוריה! כי לא נוח לבוא מול הסורים בתביעה להחזיר קודם כול את אשר הוא שלנו. אז מוחקים!”, כבר כעסנו.
אבל הכתב כבר לא היה אתנו בסיפור, כל מה שהוא רצה זה להגיע הביתה בשלום, אולי עם קצת רכילות וחופן שמועות.
ולנו, מה נותר? להוסיף אל ההוכחות על קיומה של ההתיישבות, נדבך נוסף. אולי יבוא יום אחד כתב שישמח להישען על עובדות ולא רק על שמצי שמועות, הרהורים ותחושות בטן של תושבים שאי אפשר לנקוב בשמם…
לטובת הכתב, למען הצדק עם ההיסטוריה, עדות ממקור ראשון מפי “בן-משק” של בני יהודה, ההיסטורית.
בתעודת הזהות של דוד פינשטיין נרשם כי נולד בביר א-שגום. הוא ובני משפחתו התגוררו בכפר במשך 13 שנה. הקטעים הנבחרים לקוחים מתוך מאמר שהתפרסם בעיתון “דבר”, מיום 20.10.1967.
“עם כיבוש רמת הגולן היו בעיתונים ידיעות על המושבה בני יהודה. כצעיר משפחת פינשטיין ויליד המושבה בני יהודה, ברצוני לתקן כמה דברים שפורסמו על כפר מולדתי, על תולדות היישוב הזה ועל חיי המתיישבים בימים ההם…
“באחד הימים, בראשית 1895, בשעת בוקר מוקדמת, נפרדו יהודי צפת משיירת המתנחלים שיצאו רכובים על פרדות וחצתה את הירדן בדרכה למקום ההתיישבות על אדמת בני יהודה. … המציאות הייתה קשה ואכזרית. היינו מבודדים ורחוקים מיישוב יהודי. תנאי התחבורה היו קשים ביותר, התחבורה הייתה רק ברכיבה על בהמות. בדרך זו, נשלחה תוצרת המתיישבים לערים טבריה וצפת וכך הובאו המצרכים בדרך חזרה.
“המשק חייב היה להתבסס על גידול בקר (שטחי המרעה בסביבה היו טובים) ועל פלחה. אולם שטחי הקרקע – כל יחידה הייתה בגבולות 175 דונמים – לא הספיקו למטרת המשק. אמצעי התושבים היו דלים ביותר ולכן חיפשו ראשי היישוב עזרה. היה זה ניסיון להתקשר עם ‘חובבי ציון’, אולם ללא הצלחה. הוקם קשר עם חברת ‘עזרה’, בברלין.
“… העזרה הממשית של חברת ‘עזרה’ הייתה מצומצמת מאוד וחלק מהכספים אבדו בדרכם אל המתיישבים. כאשר בא פעם שליח מיוחד מהחברה בגרמניה, לבדוק את מצבם של המתנחלים, ראה בכניסתו לכפר עדר בקר רועה בקרבת בתי הכפר. הוא שאל, אם אלה הן הפרות שנקנו בעזרת החברה ונדהם כשאמרו לו, כי פרות החברה עוד לא נתקבלו, ועדר זה הוא פרי מאמציהם של המתיישבים עצמם.
“כאמור, היו תנאי החיים קשים, אבל קשה מכול הייתה שאלת חינוך הבנים. מורה שהובא למקום, ברח עוד לפני שהתחיל לעבוד ואז הביאו מלמד. מובן שזו הייתה הסיבה העיקרית לעזיבת המתיישבים שנמשכה כל הזמן. אחד מאחיי הגדולים ממני נשלח ללימודים חילוניים. שמו היה משה, והוא היה אהוב מאוד על אבא, כך שהערבים קראו לאבא אבו מוסה, על שם בנו בכורו. אולם בעודו נער, חלה ומת בייסורים גדולים, בבית החולים בטבריה. קודם לכן, נפטר אח צעיר יותר, בן שש, מחוסר עזרה רפואית.
“13 שנים רצופות ישבה משפחתנו בבני יהודה ובשנת 1908, עזבה את הכפר. לאחר מות הבן הבכור
בניכר, נתקף אבא בייאוש מר וזו הייתה הסיבה העיקרית להחלטתו לנטוש את הנחלה… המשפחה נדדה לראש פינה בתקווה להתנחל שם, כשבראשה 20 ראשי בקר וסוסה, אולם המחשבה לא נתגשמה, כי לא נמצא מקום פנוי. שכרנו בית בכפר הערבי ג’אונה, ליד ראש פינה. כעבור שנים אחדות, עברה כל המשפחה לפוריה, בשנת 1912”.
מתוך “לסול המסילה, התיישבות יהודית בתקופת העלייה הראשונה”, בהוצאת מרכז פסג”ה, המועצה האזורית גולן, המועצה המקומית קצרין, מטה ה-30 להתיישבות בגולן.
