מה היה קורה אילו חומרי חקירה של תיק רצח מן העבר היו מנותחים באמצעות מערכות AI מתקדמות?
מה היה קורה אילו חומרי חקירה של תיק רצח היו מנותחים באמצעות מערכות AI מתקדמות?
ד"ר אסף הרדוף, מבית הספר למשפטים באקדמית צפת, סבור שהטכנולוגיה יכולה לזהות סתירות, דפוסים וכיווני חקירה שאדם עלול לפספס, אבל מזהיר: "הטכנולוגיה לעולם אינה ניטרלית". לדבריו, האתגר האמיתי של משפטני העתיד לא יהיה לדעת להשתמש ב-AI, אלא לדעת מתי להטיל בה ספק.
מכונת חיפוש עוצמתית, אבל לא מכונת אמת
אחת השאלות המסקרנות שניצבות כיום על הפרק כלל לא הייתה קיימת בעבר: מה יכולה הייתה לעשות בינה מלאכותית אילו עמדה לרשות החוקרים?
לדברי ד"ר אסף הרדוף, מבית הספר למשפטים באקדמית צפת, מערכות AI מתקדמות מסוגלות להתמודד עם כמויות עצומות של חומר, לזהות סתירות, לאתר מגמות ולחבר בין פרטי מידע שונים: "AI מתקדם מסוגל להתמודד עם ריבוי חומר, לזהות סתירות, מגמות ומה שנגדיר לו", הוא אומר. זה אולי אחד היתרונות הגדולים ביותר של הטכנולוגיה בעולם החקירות והמשפט: היכולת לקרוא ולנתח כמויות מידע שאדם מתקשה להתמודד אתן. "אבל דווקא כאן", אומר הרדוף, "מתחילה הבעיה".
"הטכנולוגיה לעולם אינה ניטרלית"
היכולת של AI לנתח מידע אינה הופכת אותו ל"מכונת אמת". למעשה, לדברי הרדוף, חשוב להיזהר מאוד מהנטייה לראות בטכנולוגיה גורם אובייקטיבי וניטרלי.
"הטכנולוגיה לעולם אינה ניטרלית", הוא מזהיר. המערכות אינן נוצרות בחלל ריק. הן מפותחות על ידי חברות, מתוכננות בהתאם להחלטות של מתכנתים ומעצבים ומכוונות לבצע משימות מסוימות.
לכן, גם כאשר מערכת AI מציגה בפני החוקר דפוס, קשר, או השערה עובדתית, עדיין נותרת השאלה האנושית: מה עושים עם המידע הזה?
"הטכנולוגיה מסוגלת כנראה להציע השערות עובדתיות", אומר הרדוף, "אבל כפי שהבהרתי קודם, אין לה אחריותיות".
זו נקודה מהותית בעולם המשפט. מערכת יכולה להציע, לנתח, להשוות ולזהות. אבל היא אינה עומדת מאחורי ההחלטה.
הסכנה הגדולה: כשהמכונה מחזקת את מה שכבר חשבנו
אחת הסכנות המוכרות בעולם החקירות היא תופעת ה-Tunnel Vision, "ראיית מנהרה". בשלב מסוים, החוקר מגבש תפיסה לגבי זהות החשוד, או לגבי מה שאירע ומכאן ואילך, מתחיל לפרש את חלקי הפאזל בהתאם לתפיסה שכבר גיבש. לכאורה, מערכת AI אמורה דווקא לפתור את הבעיה הזאת. היא יכולה לסרוק את כל החומר ולהציע קשרים שאדם לא ראה. אבל הרדוף מזהיר שגם היא עלולה ליפול לאותה מלכודת. "גם ה-AI עשוי לשגות בכך", הוא אומר. הרי בסופו של דבר בני אדם מגדירים למערכת את המשימות – תחילה המתכנתים ולאחר מכן המשתמשים.
אם החוקר מבקש מהמערכת לבדוק תזה מסוימת, ייתכן שהמערכת תצטיין בבדיקת אותה תזה, אבל לא בהכרח תאתגר את עצם ההנחה שממנה יצא החוקר. כאן נוצרת סכנה חדשה: במקום שהטכנולוגיה תשחרר אותנו מההטיות האנושיות, היא עלולה להעצים אותן.
כיוון חקירה אינו ראיה
אז נניח שמערכת AI מנתחת תיק חקירה ומצביעה על כיוון חדש. האם אפשר לקחת את התוצר הזה לבית המשפט? לא בהכרח. הרדוף מדגיש את ההבחנה החשובה בין כיוון חקירה לבין ראיה. מותר להשתמש ב-AI כדי לחפש כיוונים, להעלות השערות ולקבל השראה. אבל עצם העובדה שמערכת טכנולוגית הצביעה על אפשרות מסוימת אינה הופכת אותה לראיה קבילה.
"ברור שלא ניתן לדלג על התנאים הנדרשים להפקת ראיות", הוא אומר. במילים אחרות, מערכת AI יכולה לעזור לחוקר לשאול שאלות טובות יותר, אבל היא אינה יכולה לדלג עבור מערכת המשפט על הדרך שבה הופכת השערה לעובדה משפטית.
מי אחראי, כשה-AI טועה?
ככל שהשימוש בבינה מלאכותית יעמיק, תעלה שאלה משפטית כמעט בלתי נמנעת: מי אחראי כאשר מערכת AI טועה? לדברי הרדוף, גם כאן התשובה אינה פשוטה. חברות הטכנולוגיה עשויות לנסות להרחיק מעצמן אחריות באמצעות חוזים ומנגנונים משפטיים שונים. הרי עצם העובדה שמוצר טכנולוגי שימש אדם לביצוע פעולה אינה אומרת בהכרח שהיצרן אחראי לתוצאה.
המשמעות היא שבעולם המשפטי של העתיד, לא נצטרך להתמודד רק עם השאלה "מה אמרה המכונה?", אלא גם עם שאלות כמו: מי הפעיל אותה? על סמך איזה מידע? מי הגדיר את המשימה? האם בדקו את התוצאה? ומי היה צריך לזהות שהמכונה טעתה?
עורך הדין של העתיד יצטרך להתמודד עם AI – וגם עם ה-AI של הלקוח.
השינוי אינו מסתיים בחדר החקירות. גם עבודתם של עורכי הדין כבר משתנה. טכנולוגיית AI יודעת לקרוא פסיקה ומאמרים, לסכם ולנתח טקסטים. היא עדיין טועה ולעתים אף "ממציאה", אבל הרדוף סבור שהיכולות הללו ילכו וישתפרו. ככל שהמכונה תשתפר, חלק מהמיומנויות המסורתיות של עורך הדין יאבדו מחשיבותן.
הוא משווה זאת למיומנויות שנעלמו או נחלשו בעקבות הטכנולוגיה: מי עוד זוכר בעל פה עשרות מספרי טלפון? מי עדיין מנווט בכביש באמצעות מפה? האתגר, לדבריו, יהיה אחר לגמרי: "האתגר עבור עורך הדין של המחר יהיה להציע ללקוח שלו משהו שהוא מעבר למה שה-AI של הלקוח מציע לו".
זו אולי אחת האמירות החזקות ביותר בריאיון, כי אם גם הלקוח יכול לשאול את ChatGPT שאלה משפטית, לקבל פסיקה, לנתח חוזה ולקבל הצעה לאסטרטגיה – מה בדיוק הוא צריך מעורך הדין?
אז מה בכל זאת נשאר לאדם?
כאן מגיעה התשובה המעניינת ביותר של הרדוף. לא בהכרח ידע. לא בהכרח יכולת לקרוא אלפי מסמכים. אפילו לא בהכרח יכולת לנסח טקסט משפטי.
לדבריו, אחד מערכי היסוד שיישארו חשובים הוא "חוט שדרה". כלומר, היכולת של עורך הדין להפעיל שיקול דעת עצמאי, לעמוד מאחורי עמדה ולפעול מתוך אחריות מקצועית, גם כאשר המכונה מציעה משהו אחר.
זה מחזיר אותנו לשאלה הגדולה של עידן ה-AI: אם המכונה יודעת יותר ויותר, מי יהיה אחראי להחלטה? התשובה, לפחות לפי הרדוף, עדיין תהיה האדם.
משפטני העתיד לא רק ילמדו להשתמש ב-AI, הם יצטרכו לדעת מתי לא להאמין לה.
הרדוף בהחלט רואה ערך בהכשרה של משפטנים בתחום הבינה המלאכותית, אך הוא מצביע על פרדוקס מעניין: הצעירים כבר יודעים להשתמש בטכנולוגיה.
"העתיד כבר כאן", הוא אומר. האתגר של האקדמיה, אם כך, אינו רק ללמד את הסטודנטים איך להפעיל כלי AI אלא משהו עמוק יותר: אחריות, ביקורת, שיקול דעת והבנה של מגבלות הטכנולוגיה.
זה אולי הלקח המרכזי שעולה מהמפגש בין AI לבין עולם החקירות והמשפט: הבינה המלאכותית עשויה לדעת לקרוא את כל התיק. היא עשויה למצוא קשרים שאיש לא ראה. היא עשויה להציע כיווני חקירה ולנסח טיעונים. בסופו של דבר, מישהו יצטרך לעמוד מול הראיות, לקבל החלטה – ולשאת באחריות. זה, כנראה, המקום שבו משפטני העתיד יצטרכו להיות טובים יותר מהמכונה.
