ביום שלישי השבוע, במלאות 30 לנפילתו של יחזקאל-חזי רזילוב ז”ל, עלינו לפקוד את קברו של הבן שצמח כאן, שחש להצלת הדרום ונפל בימיו הראשונים של הקרב
מכל המילים שיצאו מגדרן…
שתי מילים יש פשוטות, איומות מכולן
שתי מילים נוראות: “הוא היה”
(יחיאל מוהר)
“ביום שישי, בזמן ארגון שולחן השבת, הם צלצלו באינטרקום. לבי געש. התקרבנו אל הדלת והבטנו דרך העינית בפניהם של חיילי פיקוד העורף. אחותך לא רצתה לפתוח.
איזו סיבה הגיונית יש להם להגיע אלינו? התחננתי: ‘תגידו לי שחזי שלי בחיים, שלא קרה לו כלום'”.
“באנו לבשר שהבן שלך חזי רזילוב נהרג בקרב. הוא גיבור ישראל”.
תהומות האימה, שאפפו את רחל רזילוב כבר בימי הקרבות הראשונים, בהם חיפשה את בנה נואשות, פערו עכשיו מלתעות כמו לבלוע את האישה הקטנה, שכל חייה היו ממילא מאבק הישרדות ענק.
דומה שקצרין כולה הייתה שם בחשכת בית העלמין, יחד עם אנשים מכל רחבי הארץ, מאילת עד מטולה: ילדים ונוער, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים – לעטוף בחמלה אותה ואת בתה, טניה; לחבק את רחל, האם, הזועקת אל שערי שמים על בנה, יחידה, שאהבה. ואין מנחם.
ביום שלישי השבוע, במלאות 30 לנפילתו של יחזקאל-חזי רזילוב ז”ל, עלינו לפקוד את קברו של הבן שצמח כאן, שחש להצלת הדרום, סורב, התעקש, הצליח לחתור למגע עם האויב ונפל בימיו הראשונים של הקרב.
“דינם של הורים למות לפני ילדיהם”, מיררה רחל, האהובה על הכול כמורה לחינוך גופני במוסדות בקצרין וסיפרה על הנער, שבשבוע הבא ימלאו 31 שנים להולדתו, שבזכותו הפכה לראשונה לאם.
הוא נולד באתר הקרוונים בחצרות חפר, לאחר שהטלטלה ברחבי רוסיה, כבר נושאת אותו ברחמה ונאבקת על זכותה לעתיד טוב ובטוח יותר – בישראל. ילד אהוב ויפה-תואר שאי אפשר היה שלא להילכד בקסמו. עוד לפני שידע לדבר, כבר ברח מעגלת הפעוטות לקרוואן של משמר הגבול, כבר מינקותו נמשך אליהם בכבלי קסם.
לקראת עלייתו לכיתה ב’, בשנת 2000, בעקבות לימודיה של רחל במגמת מורים לספורט – חינוך גופני – במכללת “אוהלו”, הגיעה המשפחה הזעירה לקצרין: האם רחל, הבן חזי וטניה, האחות הקטנה.
בשל כישוריו יוצאי הדופן, חכמתו ורגישותו, רצו מחנכיו של חזי “להקפיצו” כיתה בחטיבה הצעירה, אוהב ואהוב על הכול. לימודי התיכון עברו עליו בפנימייה הרב-תחומית למצוינות “שטיינברג”, שבכפר-סבא, שאליה התקבל בזרועות פתוחות ואוהבות.
צו הגיוס שהגיע לבית משפחת רזילוב היה ליחידות עילית מובחרות, אך נתקבל בסירוב מוחלט. “למשמר הגבול”, הודיע הבן לשלטונות צה”ל, אותו משמר הגבול שמשך אותו כמו מגנט, כבר בשנות חייו הראשונות. בתום שנתיים של מסירות נפש בשירות החובה, עבר חזי ניתוח שכמו גזר דינו: שחרור מהצבא ופטור משירות מילואים.
“לא קיבלת את הגזרה”, מספרת רחל וכמו מדברת אל בנה: “לא הנחת לצבא. ביקשת בכוח לקבל תעודת לוחם, ונענית בחיוב.
“זכית לאבטח את הקהילה היהודית בגרמניה ובחזרתך לארץ, שמרת על מבנים ציבוריים, על מעונת סטודנטים, היית קב”ט ושמרת על ביתו של השר אלי כהן. הייתי צריכה להבין – אתה שומר, מגן ישראל, לוחם. גיבור, לא רק שלי, של כל העם. בזה בחרת, עם הלב הגדול, הרגיש והחכם שלך, בחרת לשמור על כולנו”.
לנשק ולחבק את בני בפעם האחרונה
ביום שני, יומיים אחרי פרוץ המלחמה, יצא חזי מבית אחותו, בתירוץ שעליו לסור לביתו להתקלח, אך פניו היו דרומה, כמו בהסתר חמק ממשפחתו אל הקרבות.
האם עוד הספיקה לרוץ אחריו: “רגע, רגע לאן אתה הולך? איך אתה יכול ללכת בלי חיבוק ונשיקה?”
חיבקה אותו בכל כוחותיה, נשקה לעורפו “את החיבוק והנשיקה הזו, אני לא אשכח לעולם. תודה לך ה’, שקיבלתי את המתנה הזו, לנשק ולחבק את בני בפעם האחרונה”.
ביום שלישי, בשעה 20:52 דיברה אתו במשך 53 שניות, אך הוא ביקש שתניח לו, “אני עם אנשים”, אמר.
שעה לאחר מכן, עוד ביצע גיחה אחרונה לרשת ה”ווטסאפ”.
ואז נדם ונעלם.
האם והאחות הפכו עולמות, שמים וארץ, בחפשן אחריו; רחל מתחננת בפני כל מי שמקשיב: “אם בני בחיים, והחליט להגן על המדינה ועל המשפחה שלו, אני מבקשת מהצבא לתת לו נשק, כדי שיוכל להילחם על המדינה ועל חייו”.
על דממת קברו וחדרו השותק, היא ממשיכה לדבר אליו: “אהבה שלי, חיים שלי, נפש טהורה שלי, אני מבקשת ממך סליחה, סליחה על זה שלא הצלחתי לשמור ולהגן עליך.
אתה, שאהבת בעלי חיים, טבע, את ארץ ישראל היפה, שפחדת לקטוף אפילו עשבים כדי שלא להכאיב להם, נקטפת מן העולם הזה לפני הזמן.
“אתה, שעשית שלום בין אנשים, שהיית רגיש וטוב לב, שאהבת את הבריאה.
“מתוך האהבה הזאת, זימנת את עצמך למילואים, מהם קיבלת פטור.
“היה זה רצונך, חזי שלי. לא נפלת לחינם, בני האהוב. עדיין אין לי מושג מה התרחש שם, אך עצם העובדה שלא יכולת לשבת בחיבוק ידיים בבית וגייסת את עצמך להתנדב לרדת לדרום כדי לעזור לחיילים בשעה הקשה למדינה. אני מצדיעה לך.
“אני בטוחה שהפכת למלאך.
“ועדיין, למרות הידיעה, יש בלבי תקווה, שיום אחד תדפוק על דלת ביתי ותחזור לחבק אותי שוב, בחיבוק הענק והחם, שרק אתה יודע להעניק לי. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלי החיבוק הזה. בלעדיך, חזי שלי”.
מכל המילים שיצאו מגדרן, שתי מילים יש איומות מכולן – הוא היה – חזי-יחזקאל רזילוב, יהי זכרו ברוך.
מלים של אם
חזי “סינוק” – בני הרגיש, אני רואה איך בדרך חייך מלוות אותך מלים רבות שנפתחות באות ח׳: חבר, חוכמה, חמלה, חיים, חירות, חופש, חובה.
חבר – כי אהבת את חבריך אהבת אמת.
חוכמה – כי לא היו גבולות לידע שלך ולראיית החיים.
חמלה – כי היה שמור בלבך מקום רב לאהבה: לזולת, לבעלי חיים, לטבע.
חופש וחיים – גם במותך, כמו בחייך, נותרו שתי המילים הללו יחד. הקרבת את חייך בשביל החופש של עם ישראל ושל טניה ושלי.
חובה – אנשים אומרים לי שאתה גיבור. אני עונה כי ירדת לדרום לעזור לחיילים, לא חשבת להיות גיבור, אלא חשבת שזו חובתך.
האויב האמיתי
קטע, כמו נבואה, מתוך ספר שכתב
חזי ז”ל, שגיבורו נושא את שמו
…הבעיה עליה עלה יחזקאל בנסיעתו הביתה היא בתפיסה של בני האדם האחד לרעהו. העובדה כי לשני אנשים שונים זורם אותו צבע דם, יש אותם איברים בגופם וגם מחשבתם קטנה למדי בשביל להבין שכל כוח צבאי אשר קיים בעולם אינו משתווה לכוח של החיים. הכוח הצבאי מתוכנת כדי להרוג אחד את השני ולא לשמור על ביטחון העולם שרק נהרס משימוש בכוח הצבאי. האדם משקיע זמן רב להפחיד את האחר, ואילו האדם השני שאתו הורס הכול, הורס חיים ולמעשה, נועד להשמדת האדם עצמו. בסופו של דבר, ניתן להגיע למסקנה שהאדם והעולם כולו מתהלכים בטיפשות גמורה והכוח המניע אותם זה הרס עצמי, השמדת האנושות, החי והצומח. האויב האמיתי זה לא האדם המצליח או השונה. האויב האמיתי זה אותו אויב שלא יאמין כלל שבני האדם צריכים לחיות כי לטענתם האדם חי ומתנהל בצורה של הרס עצמי ועצם היותם של בני האדם שונים בתכלית מהם, זה אומר שצריך להשמיד אותם. זה דבר די טיפשי וחסר היגיון, אך כך מתנהלים גם בני אדם אשר מאמינים כי אם דעת האחר שונה סימן שלא מגיע לו לחיות. בעזרת מה שהאדם פיתח והגיע, הוא צריך להציל את האנושות, כמו כן להגן על עצמו מעצמנו תחילה…
…השאלה מה אתה יכול לתת לכדור הארץ, בעודך בחיים הכול כך קצרים שלך? איך אתה יכול להשפיע עליו לטובה? איזה חותם אתה משאיר על הכדור הזה? ואיך אתה יכול לאחד את בני האדם ולשמור על החיים בו, לא רק מחשבה על האדם, מחשבה אנוכית, אלא גם על היצורים החיים בו ולהם אין בית אחר, כי האדם לוקח מהם את כל מה שיש להם…
