קובי שרף הגיע מהמרכז לקצרין בעקבות עבודה ב"מי עדן". עכשיו, הוא מורה לנהיגה, מבסוט מהשקט של הגולן ומתלהב מהנוער
מאת: גלעד כהן, אלוני הבשן
בשנת 2003, קובי שרף הגיע מהמרכז לקצרין בעקבות עבודה ב"מי עדן". כשהסתיים התפקיד, הוא העדיף להישאר לגור בקצרין כי הוא התאהב במקום, בטבע, באנשים ובאיכות החיים.
בהמשך, הוא עשה קורס מורי נהיגה והיום הוא נשוי באושר ובאהבה לשרית, אב לחמישה ילדים: סנדי (28), לירון ולינוי (26), יובל (18) ואיתי דוד (15) ועובד בזה במשרה מלאה. בריאיון מהשטח, שנערך רגע אחרי שהחתום מטה עבר בעצמו טסט ראשון, קובי מדבר על המעבר מהמרכז, על העבודה כמורה נהיגה והאם דור העתיד של הגולן ילמד נהיגה בקצרין.
מה יש בקצרין מבחינת איכות חיים ואנשים שלא הצלחת למצוא בשום מקום אחר בארץ?
"או אה, מה יש בקצרין? יש הכול מהכול. הצפיפות, הפקקים וההמוניות שיש במרכז לא שווים את היופי והשקט שיש בקצרין – הירוק היפה, הניקיון והאיכות. האנשים שאתה מכיר ולא מכיר מחייכים אליך ורואים שכיף להם כאן. נהנה ממה שיש ותאמין לי, שיש הרבה".
קצרין של 2003 לעומת קצרין של היום – מה השינוי הכי גדול שראית פה?
"כשהגעתי ב-2003, ראיתי מקום שקט וקטן שבו כולם מכירים את כולם. הגעתי חדש והרגשתי כמו חייזר מעולם אחר, אבל בזכות קבלת הפנים של שכנים טובים והיכרות עם אנשים טובים, התאקלמנו מאוד מהר. במרוצת השנים, הפיתוח שקצרין עברה ועוברת הוא פשוט מדהים. יותר ויותר משפחות מהערים הגדולות מגיעות ובאות להשתכן כאן. עדיין שומרים על הייחודיות של קצרין וזה טוב שהעיר מתפתחת – יש יותר פרנסה, מקומות עבודה וחברות שרוצות להשקיע בקצרין בתחומי ההייטק, התקשורת וכדומה. צריך לשמור על קצרין מיוחדת ואת זה אני אוהב".
נסיעה בדרך הררית
היום אתה מורה נהיגה ופופולרי מאוד בקרב החבר'ה הצעירים בגולן שלומדים אצלך. איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?
"ברצוני לציין שהאני-המאמין שלי הוא שמקום שבו אתה אוהב ואהוב, ומקום שבו אתה נהנה מכל רגע – לא עוזבים. אז בטח הבנת שאני אישאר ואהיה כאן גם בעוד כמה שנים, ככל שאוכל להמשיך לתת מהידע, לעזור ולשמור על מה שבניתי כאן".
כיום, הנוער בגולן נוסע לבית שאן, טבריה, חצור וקריית שמונה כדי ללמוד נהיגה. לפי דעתך, האם נראה בשנים הקרובות טסטים ושיעורי נהיגה בקצרין?
"כשהתחלתי ללמד בשנת 2010 היו לי שתי אפשרויות: טבריה או קריית שמונה. התפלאתי מאוד שזה המרחק שתלמיד צריך לעבור עד שהוא מתחיל להחזיק הגה ביד – לכל כיוון לפחות שעה וחצי במקרה הטוב בתחבורה ציבורית, בטרמפים או בחסדים של בני המשפחה. אבל אין ברירה, צריך להוציא רישיון. אז כשהתחלתי ללמד, כמובן שאופציית קריית שמונה הייתה גן עדן לעומת טבריה.
"הבנתי את הקושי והתחלתי בחצי משרה, משעה 16:00 עד 21:00, כאשר התלמידים יכולים לבוא איתי ולחזור איתי לפחות בצד אחד, וזה ממש הצליח. הדרך חזור הייתה מוצלחת ביותר; התלמידים היו נוהגים, עם מוזיקה וקצת צחוקים, אבל גם עם למידה – שזה היה הכי חשוב: שליטה ברכב בלילה ונסיעה בדרך הררית. לפעמים, כשהראיתי שזה מאוחר, הייתי גם נוסע לבתים שלהם ביישובים כמו יונתן, רמת מגשימים וכו', כדי שלא יתחילו לחפש איך להגיע בלילה מקריית שמונה או מקצרין. במשך 10 שנים עבדתי ככה, ואז החלטתי לעזוב את התעשייה ולהיות מורה נהיגה במשרה מלאה בקריית שמונה. הולך בבוקר, חוזר בערב עם תלמידים כמובן.
"לעולם, ועד היום, אני לא חוזר לבד. אני משתדל שכל תלמיד יעשה את הנסיעה הלוך או חזור, כדי שירגיש את הדרך, יבין כמה היא מסוכנת ושצריך להיזהר, וכמובן שיקבל ביטחון על כבישי הגולן. כשפרצה המלחמה, את קריית שמונה פינו וגם אותנו כמובן. לא היה לנו מענה במשך כ-4 חודשים, עד שהחליטו לפתוח את חצור הגלילית. לקח זמן להתרגל לנסיעה שם, וגם האוכלוסייה שם לא עזרה הרבה בהתחלה, אבל היום זה פשוט כיף לכולם – קרוב ונוח. יש בחצור הכל מהכל, לומדים ונהנים מהקרבה. הייתה לי שיחה עם אישיות בכירה בגולן וזאת שאלה שעלתה ממנו. אמרתי לו בעבר שאין סיכוי שזה יקרה, אבל היום, כשאנחנו גדלים ומתפתחים, קצרין מראה שיהיה אפשר להכיל שיעורי נהיגה וטסטים. הפכתי להיות אופטימי. הלוואי שזה יתגשם, כולנו מחכים לזה.
איזה נוער!
מה למדת על בני הנוער של הגולן?
"בכל פעם אני נפעם מחדש. הם פשוט מדהימים. רואים שהילדים האלה קיבלו חינוך של ערכים, ציונות ודרך ארץ. תנועות הנוער, כמו 'הצופים', העניקו לילדים האלה מוסריות ועזרה לזולת. תנועת הנוער 'בני עקיבא' – וואו, איזה חבר'ה! המדריכים עושים פעולות שמעבירות מסרים של אחווה ואהבה. אני ממש מרגיש כל אחד מהם, כי אני שומע סיפורים ושומע על הדברים שהם עושים: מתרימים כדי להקים קייטנה לילדים עם מוגבלויות ועושים יום צדקה בפורים למשלוחי מנות. בכל פעם שאני יכול, אני תורם להם בחסות של חולצות, שלטים, או פרסום שהם עושים".
מה המסר הכי חשוב שלך לנהגים החדשים שעולים עכשיו על הכביש?
"כשתלמיד עובר טסט, הוא מקבל ממני שלט 'נהג חדש' ומצטלם – הם מתחילים בדרך חדשה. הם עוברים להורים, או לאחים גדולים, שמלווים אותם. אני חושב שהליווי הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה, כי לצאת לדרך חדשה, כשאין מי שיבלום אותך, זה לא קל. המסר שלי לכל המלווים הוא: בבקשה, תנו לילד ביטחון, עצמאות ורוגע, כי הוא צריך את זה בנהיגה. תנהגו בזהירות ובבטחה, אנחנו רוצים אתכם חזרה בבית מאושרים".
