ארי שביט, "מלחמה קיומית – מאסון לניצחון לתקומה", הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 2024, 142 עמ'
ביקורות שקראתי בעיתונות על ספרו של ארי שביט "מלחמה קיומית – מאסון לניצחון לתקומה", טענו נגד הספר ונגד המחבר, שהוא מציע להפוך את ישראל לספרטה. מי שקרא את הספר, יודע שזו טענה מניפולטיבית, המסלפת את המסר של הספר באמצעות הוצאת חצי אמת מהקשרה.
אכן, ארי שביט מזכיר בהקשר של הצעותיו לגבי ישראל את ספרטה. יש בו הצעות מרחיקות לכת לחיזוק העוצמה הצבאית של ישראל, החל מהכפלת תקציב הביטחון, דרך הכפלת שיעור המגויסים (עם הצעות אופרטיביות כיצד לעשות כן), הארכת שירות החובה לארבעים חודשים – מחציתם בתשלום, דחיית גיל סיום השירות במילואים, שינוי דרמטי במבנה צה"ל, כדי להפכו ליותר התקפי. אשכרה ספרטה.
אולם, לאורך כל הספר, מדבר שביט על השילוב של אתונה וספרטה, כתנאי הכרחי להקמת קיר הברזל שיבטיח את קיומה של ישראל. כלומר לצד ההתעצמות הצבאית והחזרה לאתוס של חברה מגויסת, מדבר שביט על חיזוק התרבות והרוח, הדמוקרטיה הליברלית, הזיקה לעולם החופשי, כהכרח קיומי. אחדות מה שנראה כניגודים, היא המפתח לניצחון ולתקומה של ישראל.
שביט מתאר בהרחבה את האיום האיראני ואיום ארגוני הטרור שבחסות איראן על קיומה של ישראל, מציע לא לזלזל כלל ביכולות של האויב ובממשות האיום על קיומנו ומציע אסטרטגיה לניצחון במלחמה הקיומית הזאת. הוא מציג את תורת הביטחון שעיצב בן-גוריון, בראשית המדינה, כתורה גאונית שהצליחה מעל המשוער ודווקא הצלחתה הגדולה ייתרה אותה. אבל לא נוצר לה תחליף ובעשורים האחרונים, ישראל פעלה ללא תורת ביטחון, ללא אסטרטגיה וכך הידרדרנו למצב שפגשנו בשבעה באוקטובר. הוא מציע לעצב תורת ביטחון חדשה, עדכנית.
לטעמי, מה שנדרש הוא לחזור לתורת הביטחון של בן גוריון, שתקפה גם היום ולהתאימה למציאות ימינו. בעצם, גם שביט לא מציע שינוי מהותי, אלא תוספת חדשה – יוזמה. אלא שבתורת הביטחון של בן גוריון, היוזמה בהחלט הייתה מרכיב מרכזי. כך יצאנו בהנהגתו למתקפת-נגד מקדימה במלחמת סיני ובהנהגת ממשיכיו למתקפה המקדימה במלחמת ששת הימים ובהנהגת יריבו, אך ממשיכו, בגין במלחמת שלום הגליל ובהפצצת הכור העיראקי.
הכשל בעידן נתניהו
שביט מיטיב לתאר את הכשל הבסיסי של האסטרטגיה הישראלית בעשורים האחרונים ובעיקר בעידן נתניהו; האסטרטגיה שהביאה אותנו אל עברי פי פחת והמיטה עלינו את האסון: "קנייה של זמן שקט, העדפה של ההווה על פני העתיד, עיוורון בכל הנוגע ליכולות (המתהוות) של האויב, עיוורון בכל הנוגע לכוונות (הקנאיות) של האויב, התמכרות לאמונה בעליונות של הטכנולוגיה הגבוהה, התמכרות לאמונה בעוצמה הגלומה בניאו-ליברליות, בגלובליזציה ובשגשוג הכלכלי, שחיקה של אתוס השירות וההקרבה, אורבניזציה קיצונית תוך הפקרה של הספר והפריפריה, ניוון של החשיבה האסטרטגית, הפרת האיזון בין כוח העמידה (שגדל) ובין כוח המחץ (שהתכווץ), תרבות ארגונית פגומה במערכות הממשל, תוך שחיקה של המקצועיות ושל השאיפה למצוינות, אובדן השפיות הפוליטית בשל ההתמסרות לפלגנות, לפוליטיקת זהויות, לתקינות פרוגרסיבית ולקיצוניות לאומנית, החלשת המדינה, פירוק החברה ושחיקה של הממלכתיות הישראלית".
כל אלה שחקו את הביטחון הלאומי של ישראל. "בניגוד לממשלות בן גוריון, ממשלות נתניהו התנהלו באופן מופקר ללא אסטרטגיית-על וללא תפיסת ביטחון לאומית". באותה שעה, האויב לא ישב בחיבוק ידיים אלא גיבש אסטרטגיית-על להשמדת ישראל, התעצם, התפתח, התחזק וניצל את חולשותינו כדי להכות בנו.
זהו ספר קצר, תמציתי, אך חשוב מאוד. חשוב שיקראו אותו מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי וחשוב שיקרא אותו הציבור הרחב.
בזמן שנרוויח
הספר נכתב חצי שנה לאחר השבעה באוקטובר ובממדים מסוימים, הוא התיישן. אחרי צאתו לאור, זכינו לראות הצלחות מעוררות השראה של צה"ל וכוחות הביטחון, במבצעי הביפרים ומכשירי הקשר, בחיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה, בחיסול מרבית מאגרי הטילים של לבנון, בתמרון של צה"ל בדרום לבנון, בחיסול סינוואר ובהתקפות מוצלחות מאוד בתימן וחשוב יותר – באיראן. הרעיון של הספר היה שיש לחתור במהרה להפסקת המלחמה, כדי לאפשר התעצמות והתארגנות לקראת מלחמת הקיום הקרובה. טוב שלא נהגנו כך וביצענו כמה מהלכים חשובים שחיזקו את ההרתעה הישראלית והוכיחו שעוד כוחה של ישראל במותניה. לפתע, חזרנו למה שאפיין אותנו בעבר – התקפיות, יוזמה, תחבולה והפתעה. דומני שארי שביט היה שמח לוותר על מסר כמו "על ישראל להרוויח זמן: לשאוף לסיום סביר של המלחמה בעזה ולהסדר מדיני סביר בצפון, אשר יאפשרו שיבה של החטופים ושל תושבי הספר לבתיהם, ויאפשרו הידוק מחודש של הברית עם המערב".
האמת היא שהכול, כמעט, מראש הממשלה ושר הביטחון, דרך הרמטכ"ל וצמרת צה"ל ועד הפרשנים באולפנים, ליהגו, באשר לחזית לבנון – "הסדרה הסדרה". ייתכן שמה שסיכל זאת היה החשש שחיזבאללה עומד לעלות על תחבולת הביפרים. כשאנו רואים מה הכינו לנו שכנינו מצפון, דומני שעלינו לברך הגומל על שלא הלכנו להסדרה מסוכנת.
המשימה הדחופה ביותר היא השבת החטופים, אולם לאחר מכן, חובתה של ישראל לחדש את המלחמה, גם אם הדבר כרוך בהפרת הסכם שנחתם תחת סחיטה ונכה באויב ללא מגבלות וללא עכבות עד להכרעה.
אך אחרי ההכרעה, יהיה עלינו לעשות את מה ששביט מציע לעשות בזמן שנרוויח: "את הזמן שאותו תרוויח, על ישראל לנצל באופן מיטבי. עליה לגבש תכנית חומש לבנייה מחדש של הביטחון הלאומי… בתוך שנים ספורות, על ישראל לעבור מהפכה זהותית, ארגונית וביטחונית, אשר תפיק כוח-מחץ יוצא דופן, מתוך כוח העמידה הגדול שלה. בתוך זמן קצר, על המדינה, החברה והצבא, לעבור תהליך שינוי עמוק, הדומה לזה שהיישוב המאורגן עבר לקראת תש"ח".
