בפער של ימים, תיווך רה“מ בנט בין פוטין לזלנסקי ועסק בסחי העסקני שהותירה פרישתה של ח“כ סילמן. זהו סיפור השנה וזאת אשת השנה תשפ“ב – עידית סילמן
ראש הממשלה נפתלי בנט יצא למוסקבה, להיוועד עם הנשיא פוטין, כמתווך בין אוקראינה לרוסיה, במטרה להביא להפסקת המלחמה. עצם העובדה שהוא, ראש ממשלת ישראל, נמצא בידי שני הצדדים, בתמיכה של ארה“ב ואירופה, כאיש הראוי להיות המתווך, מעידה על ההערכה הבין–לאומית הרבה לבנט, חצי שנה בלבד לאחר כניסתו לתפקיד. היא מעידה גם על ההערכה הרבה למדינת ישראל. אם המהלך היה נמשך, אין זה מן הנמנע ששני הנשיאים, פוטין וזלנסקי, היו מגיעים לירושלים, לוועידת פסגה בתיווך בנט ומירושלים, עיר השלום, הייתה יוצאת בשורת השלום. אך היוזמה מתה בעודה באיבה והכול בגלל מסמר קטן וחלוד.
בנט חזר ארצה ובתוך ימים ספורים, מצא את עצמו מתעסק בסחי עסקני מן הדרגה הנמוכה ביותר, אך כזה שהביא לנפילת ממשלתו ולסיבוב הבחירות החמישי. יו“ר הקואליציה, עידית סילמן, הודיעה שהיא פורשת מן הקואליציה. הממשלה איבדה את הרוב. החל אפקט דומינו קצר שהביא את הקץ על ממשלת השינוי.
הפער בין שני האירועים האלה הוא הסיפור של שנת תשפ“ב – עלייתה ונפילתה של ממשלת השינוי. נפילת הממשלה הייתה ניצחון העסקנות הדלוחה על המדינאות והמנהיגות. אשת השנה תשפ“ב היא האישה המסמלת את הניצחון הזה, שהוא התבוסה של מדינת ישראל – עידית סילמן.
ממשלה מצוינת
ערב הקמת הממשלה, ח“כ עמיחי שיקלי הבריז ברגע האחרון וערק ממפלגתו, ימינה. ימים אחדים קודם לכן, הוא היה שותף, יחד עם בנט ועם כל סיעת ימינה, לניסיון להקים ממשלת ימין בראשות נתניהו, עם רע“ם. בצלאל סמוטריץ‘ הכשיל את המהלך. לפתע, ממשלה עם רע“ם אינה כשרה בעיניו. או כפי שהוא הסביר: הבעיה שלו היא דווקא עם מרצ.
לזכותו של שיקלי ייאמר, שהוא החליט על כך לפני ההצבעה על הקמת הממשלה. בכך, הוא הפגין את התנגדותו האמתית להרכבה. בניגוד אליו, עידית סילמן תמכה בכל כוחה בהקמת הממשלה. היא הייתה ראש הקואליציה וניהלה אותה במרץ רב וביעילות. היא הייתה ראש החץ הפרלמנטרי בהגנה על הקואליציה, מול מלחמת ההתשה הקשה, חסרת התקדים, של האופוזיציה, שנהגה כאופוזיציה למדינה.
אני משוכנע, שכאשר היא תמכה בהקמת הממשלה, היא לא ידעה עד כמה מדיניותה, בנושא חוץ וביטחון והתיישבות, תהיה המדיניות של ימינה. היא לא העלתה על דעתה איך מרצ, רע“ם והעבודה יתיישרו עם בנט. גם בנט לא העלה זאת על דעתו. מהבחינה הזאת, לדידה של ימינה, הממשלה הייתה הצלחה פנומנלית, מעל ומעבר לחלומותיהם הוורודים ביותר.
הממשלה עם מרצ ורע“ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שלא ניהלה מו“מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד, אחרי הסכם אוסלו, שהתנגד למדינה פלשתינאית והצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע“ם החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תכנית שלא הייתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן, לפני 55 שנים ושיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי של סכנת הנסיגה מהגולן. שרי מרצ תמכו בהחלטה בממשלה, שבה אין, כידוע, משמעת הצבעה.
דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, ותחתיה – כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענתה בתגובה קשה. הממשלה ניהלה בהצלחה גדולה את מבצע “עלות השחר” נגד הג‘יהאד האיסלמי ברצועת עזה. היא מנהלת את מבצע “שובר גלים” שהחריף באופן חסר תקדים את פעולות המנע והמעצרים בשטחי הרש“פ, כפי שלא היו כדוגמתם מאז “חומת מגן“. ישראל החריפה את המב“ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני.
תחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. כאשר אחמד טיבי נשאל בריאיון ליוסי ורטר ב“הארץ” אם אינו מתחרט על שהרשימה המשותפת שיתפה פעולה עם הליכוד בהפלת הממשלה, וכתוצאה מכך עלולה לקום ממשלה עם בן גביר, השיב טיבי בכנות: “הממשלה האחרונה הייתה גרועה יותר מאלה שהיו לפניה, שגם הן היו גרועות. בענייני חוק קמיניץ, הנגב, הריסות בתים, הפשיעה בחברה הערבית, היא הייתה ממשלה גרועה מאוד“. לשיטתו, הוא צודק. מכאן, שלשיטתו של ישראלי ציוני, הבוחן את המציאות ביושרה, זו הייתה ממשלה טובה מאוד. העובדה שכל הפעולות שציינתי נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע“ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו והיא ניצחון גדול לאידאולוגיה המכונה “ימנית“.
לא בכדי, כאשר עידית סילמן החליטה לפרוש, לא היה לה שום טיעון רציני לבסס את אכזבתה המלאכותית מן הממשלה. לכן, היא המציאה תירוץ מגוחך – מכתב של שר הבריאות הורוביץ לבתי החולים, שבו הזכיר להם את פסיקת בג“ץ האוסרת על מניעת הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים. למה זהו תירוץ מגוחך? כי השר לא קיבל שום החלטה בנדון. ההחלטה היא של בג“ץ. ההחלטה הזאת התקבלה בכלל בתקופת ממשלת נתניהו. נכון, המכתב של הורוביץ היה מיותר וכנראה נועד יותר לבייס שלו מאשר לתכלית מקצועית. אבל על זה מפילים ממשלה מצוינת? הרי זה ממש מגוחך.
אז למה היא פרשה, לכל הרוחות?
חסרת בושה
ממשלת השינוי התמודדה עם מאבק אופוזיציוני דורסני וחסר תקדים, למרות שלאופוזיציה לא הייתה כל טענה עניינית נגדהּ ונגד מדיניותהּ. כל המלחמה הזאת נבעה אך ורק מסיבה אחת – שנתניהו אינו ראש הממשלה. לא הייתה שום אידאולוגיה במלחמה הזאת, רק ביביאולוגיה. במלחמה הזאת לא היו קווים אדומים, לא היו חוקי מלחמה, לא היה מוסר לחימה, לא היה טוהר הנשק, לא הייתה אמנת ז‘נבה, לא לקחו שבויים. הכול מותר, כדי להפיל את הממשלה “הלא–לגיטימית“, שאינה לגיטימית כי העומד בראשה אינו נתניהו, ש“על כיסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו“.
אחת השיטות להשגת המטרה, שבדיעבד הייתה האפקטיבית ביותר, הייתה טרור אישי ממוקד נגד ח“כים שנתפסו כ“חוליות חלשות” ונגד בני משפחותיהם. מתן כהנא, למשל, התגלה כאדם חזק, בעל חוסן נפשי וכושר עמידה והם הירפו ממנו. את סילמן הם זיהו כחוליה החלשה והטרידו אותה ואת משפחתה 24/7. סילמן התקשרה פעם בהיסטריה ודיווחה על רכב שעוקב אחריה. פעם אחרת, סיפרה שהותקפה פיזית בתחנת דלק. לטענות הללו לא נמצאה הוכחה. אבל גם אם לא היו נכונות, הן עדות למצוקה הנפשית של סילמן, שחיה בפחד; היא ומשפחתה.
עד שנשברה. כשנשברה – היא קרסה, התרסקה, התפוררה כאבק. אילו היה לה מעט כבוד עצמי, או לפחות קצת בושה, הייתה מכריזה: “איני יכולה עוד“, פורשת לביתה ומפנה את מקומה לרֵעה הטוב ממנה. סילמן נהגה אחרת. כמו אישה מוכה, החוזרת אל הגבר המכה, היא העמידה את עצמה למכירה לאלה שרדפו אחריה. האתנן היה שריון ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. כדי להשיג את השריון, היה עליה להוכיח את עצמה. ביום אחד, מחקה את עצמה וחבְרה אל רודפיה, מגדפיה והמאיימים עליה; הפכה להיות חלק מהם, לכל דבר ועניין.
מצלמות הטלוויזיה תפסו אותה, ברגע המביך של השנה, מתחננת כילדה נזופה ליריב לוין: “הייתי טובה עד הסוף, נכון?” וזה נשמע יותר כמו “הייתי ילדה טובה“. אמי הייתה משיבה לה שהיא “צוקער פושקע“, קופסת סוכר, ביידיש.
מרגע עריקתה, הסכר נפרץ והממשלה נפלה. האתנן שולם בשבוע האחרון של תשפ“ב, כשעידית סילמן, אשת השנה, שוריינה ברשימת הליכוד.
