ענברי, אסף; “הספר האדום“, הוצאת “ידיעות ספרים” – “ספרי חמד“, ישראל 2022. 286 עמ‘
אסף ענברי הוא מטובי הסופרים העבריים של דורנו. כל ספר היוצא תחת ידיו הוא חגיגה לספרות העברית. שני ספריו הראשונים, “הביתה” ו“הטנק“, הם יצירות מופת של ממש, לא פחות. כך, כשיצא לאור ספרו החדש, “הספר האדום“, ציפיתי לו נרגש. לא זו בלבד שמדובר בספר חדש של ענברי, הוא גם עוסק בנושאים שמעסיקים אותי מאוד: תולדות הציונות, תולדות תנועת העבודה הציונית, תולדות הקיבוץ, מנהיגות ושלושה מנהיגים שמסקרנים אותי מאוד – טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה.
לפחות במבחן אחד, שהוא המבחן מספר 1 של רומן, הספר עמד, בעבורי, בהצלחה רבה. כמו שני קודמיו, כך גם הספר הזה אוחז באוחז בו ומרתק אותו אליו. קראתי אותו בנשימה אחת והוא היה בעבורי עונג החג ביום הראשון של ראש השנה. לא יכולתי להתיק את עיניי מעמודי הספר ששאב אותי לתוכו, מעלילתו המסעירה. אך ככל שנסחפתי בקריאה בו, כך עלו בי גם סימני השאלה והביקורת על הספר.
מאפייני כתיבתו של ענברי, כפי שבאו לידי ביטוי בספריו הקודמים, מאפיינים גם את “הספר האדום“. הספר – כולו מעשים, פעולות. כמעט אפס תיאורי צבע ונוף. גם המחשבות וההרהורים מתוארים בצורה מעשית, כמו למשל שוטטותו של מאיר יערי בחדר עד שימצא את ה“א–געדאנק“, הרעיון המבריק שאותו חיפש. מאפיין שני של ספריו הוא שהם ספרים על גיבורים. גיבורים שהם המנוע של היצירה והפעולה שלהם היא המקדמת אותה.
שלושה מנהיגים
שלושת גיבורי הספר הם שלושה ממנהיגי השמאל הישראלי (כששמאל עוד הוגדר על פי הקרבה למרקס ולא לערפאת). יצחק טבנקין, איש העלייה השנייה, מי שהקים יחד עם בן גוריון וברל את אחדות–העבודה ההיסטורית, את ההסתדרות ואת מפא“י, אך הלך והתרחק מהם, ייסד את הקיבוץ המאוחד ועמד בראשו, פילג את מפא“י והקים את אחדות העבודה פועלי ציון המחודשת, איחד אותה עם השומר הצעיר למפ“ם ואח“כ פילג את מפ“ם והקים בשלישית את אחדות העבודה.
מאיר יערי, איש העלייה השלישית, מייסד הקיבוץ הארצי ומנהיגו הבלתי מעורער לצד שותפו, יעקב חזן, ההנהגה ההיסטורית; מנהיג השומר הצעיר ומפ“ם.
משה סנה, מי שהיה מנהיג ציוני פולין, איש מפלגת הציונים הכלליים שהייתה מפלגת ימין מתונה, ראש המטה הארצי של ההגנה – מעין שר הביטחון של היישוב טרום–המדינה, ראש תנועת המרי העברי שבה ההגנה, אצ“ל ולח“י לחמו שכם אל שכם בבריטים, שמהפך חד התחולל בהשקפותיו והוא נע עוד ועוד שמאלה, אימץ את הקומוניזם הסטליניסטי, הגיע למק“י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), היה למנהיג אנטי–ציוני קיצוני ובערוב ימיו, חזר לחיק הציונות.
המשותף לשלושתם, ועל כן הם קובצו בספר אחד, הוא נהייתם אחרי בריה“מ, אהדתם והערצתם אותה, כל אחד בדרכו ובמינון שלו. בספר, מתאר ענברי כל אחד מן המנהיגים, הן במישור האישי, הזוגי והמשפחתי, כאשר לכל אחד מהם היה “תיק” כבד בנושא הזה, הן את מערכות היחסים המורכבות מאוד בינם לבין עצמם, בין כל אחד מהם לבין הסובבים אותו בתנועתו והן את המשברים הפוליטיים והאידאולוגיים של כל אחד מהם בתנועתו, ביחסו לבריה“מ ואת הדרך שבה כל אחד מהם התמודד עם הקונפליקט בין הציונות וברית המועצות.
בן–גוריוניסט
מעל הספר, מרחפת דמותו של בן גוריון, הנמסיס של שלושתם, מנהיג מפא“י ומייסדה של מדינת ישראל, שתיעב את בריה“מ ודחף בכל כוחו את מדינת ישראל לאוריינטציה מערבית, בכלל ואמריקאית, בפרט; אוריינטציה מובהקת ללא סייג. בן גוריון, שהכיר היטב את חולשותיהם של יריביו וידע, לעתים ברשעות, להתעלל בהם, הוא מושא תמיכתו ואהדתו של ענברי. ענברי, בן קיבוץ אפיקים, הקיבוץ הבן–גוריוניסטי שהיווה אופוזיציה לטבנקין בקיבוץ המאוחד והוביל לפילוג התנועה, מזדהה עם קיבוצו, עם מפא“י ועם בן–גוריון. נקודת המבט של הספר היא בן–גוריוניסטית מובהקת וההתייחסות לשלושת גיבורי הספר היא כאל היריב.
בכך, שונה הספר משני קודמיו. בעוד בשני הספרים הראשונים, הגיבורים מוצגים באורח חיובי ואוהד מאוד, הגם שהם מופיעים גם בחולשותיהם, המתוארות בהומור דק, אך לא לעגני, אלא חומל, גיבורי הספר הזה זוכים לטיפול אחר; הם מוצגים בעיקר בחולשותיהם, הפוליטיות, האישיותיות והמשפחתיות. ניתן לראות בחיוב את הצגת החולשות הללו, המעידות על גיבורי הספר שהם בני אדם, עם חולשות אנוש, והמתארות תמונה מקיפה של הגיבור, המסייעת להבין את נפשו ולפרש את פועלו, אולם בהצגתו של ענברי, המקום שניתן לאותן חולשות מאפיל על הסיפור וגולש לצהוב ולרכילותי. בכך, נפגעת הצגת דמותם; כאילו מזהיר הסופר את הקוראים מפני הזדהות עם גיבורי ספרו. זו המגרעת הראשית של הספר, שלמיטב הכרתי מעוותת את דמותם של הגיבורים.
יש פער מהותי בין טבנקין ויערי לבין סנה. בעוד סנה הוא מנהיג פוליטי ומדיני, טבנקין ויערי הם מנהיגי הגשמה. הם לא ניחנו בכריזמה מרשימה, לא בכושר נאום וגם לא בכישרון התחבולה הפוליטית. אבל הם ידעו להוליך רבבות בני אדם להגשמה חלוצית בעלייה, בהתיישבות, בחינוך ובביטחון. לכן, בעוד סנה כמעט שלא הותיר חותם בהיסטוריה, מלבד הסקרנות אודות דמותו המרתקת, החותם של טבנקין ויערי חקוק בגבולות הארץ שהם עיצבו, במאות קיבוצים ברחבי הארץ, בפלמ“ח ובמלחמת השחרור.
חידת יערי וטבנקין
חידת המנהיגות של טבנקין ושל יערי היא מרתקת. איך אנשים שהם במידה רבה “אנטי–מנהיגים“, הצליחו להניע המונים רבים כל כך ללכת אחריהם, לקום ולעשות מעשה חלוצי ולבנות את חייהם כחיי הגשמה. איך שני הכישלונות הפוליטיים האלה, שני הפוליטיקאים הכושלים שהקימו מפלגות כושלות, הצליחו באופן מרשים כל כך להקים תנועות חיים כאלו?
במאמרים שכתבתי, אחרי צאת כל אחד משני כרכי הביוגרפיה שכתבתה אביבה חלמיש על יערי, לצד שבחים על התיאור המלמד והמעשיר על האיש ועל חייו, השורה התחתונה הייתה שהספר לא הצליח לפתור את חידת מנהיגותו של יערי. כך גם הביוגרפיות והספרים על טבנקין. דמויות כאלה, חשבתי, ניתן לפענח דווקא באמצעות האמנות; בידי סופר גדול שיכתוב את סיפורם; כן, דווקא ברומנים, שאינם אמונים על דיוק בתיאור העובדות, שהרי “מיטב השיר – כזבו“, ניתן לפענח את הנפש ולפתור חידות כאלו. זאת עשויה הייתה להיות תרומתו הגדולה של הרומן ההיסטורי שכתב ענברי. לצערי, בחירתו להלעיג ולהקטין את גיבורי ספרו ולהציג אותם כצל של חולשותיהם ועבדים ליצריהם המניעים אותם, אינה מקרבת אותנו לפתרון החידה, ולכן היא החמצה.
דמותו של בן–גוריון מוצגת כחפה מחולשות אנוש. נכון, הוא אינו אחד משלושת גיבורי הספר ולכן לא קיבל “טיפול” מפורט כמותם, אך נוכחותו מקבלת ממד של דמות הצדיק בסיפורי חסידים, למרות שדווקא שלושת מושאי הספר מוגדרים בסוף דבר של דב אלבוים, עורך הספר, כאדמו“רים (ואכן, יערי ובמידת מה טבנקין הוגדרו, עוד בחייהם, כאדמו“רים, ממרחביה ומעין חרוד).
חירות המשורר
הספר הוא רומן היסטורי וכרומן הוא אינו מתיימר להיות תעודה. הדיאלוגים, השיחות והמחשבות הם פרי יצירתו של הסופר. החופש היצירתי מאפשר לו להציג סיפור היסטורי באופן שונה מכפי שהיה, כדי להתאימו לסיפור ולהניע אותו. אמחיש זאת בדוגמה אחת.
מסופר בספר על שתי אוניות מעפילים שעגנו בנמל ברגוס בבולגריה, כשעל סיפונן אלפי עולים מרומניה. מסופר שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה, כאילו רבים מן המעפילים הם סוכנים סובייטיים. כאן גולש הסיפור לעימות חריף בין הנהגת הסוכנות לבין ארה“ב והמערב, שחייבו את דחיית ההפלגה עד אחרי הצבעת כ“ט בנובמבר, פן הם לא יצביעו בעד תכנית החלוקה, אך גם לאחר מכן, נמשך העיכוב של צאת האוניות ובספר כבר לא מוזכר האישור שלהם לצאת, כך שאולי הם עוגנים עדיין בנמל הבולגרי.
יסוד האמת בסיפור הזה, הוא שאכן שתי ספינות מעפילים, “מדינת היהודים” ו“גאולה” (שמותיהן אינם מוזכרים בספר), יצאו מנמל ברגוס בבולגריה ועליהן אלפי מעפילים יהודיים מרומניה. אמת, הבריטים הפיצו שמועה כאילו יש בתוכם סוכנים סובייטיים. אולם הספינות יצאו מן הנמל כבר ב-23 בספטמבר 1947. את הבשורה על החלטת כ“ט בנובמבר, קיבלו המעפילים כבר במחנה המגורשים בקפריסין, למעלה מחודש וחצי אחרי הגעתם לשם.
שינוי הסיפור כדי להתאימו לעלילה וכדי להניעה ולקדם אותה, הוא התגלמות חירות המשורר ואין להלין עליה. אבל למה הוא מעכב את צאתו של אבי, שהעפיל ב“מדינת היהודים“, חודשים רבים כל כך?
גם הקביעה שבריה“מ הייתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל, מיד אחרי הכרזת העצמאות, אולי מתאימה לקידום העלילה, אך במציאות מי שהקדימה להכיר בישראל הייתה דווקא ארה“ב.
בין הציונות לקומוניזם
“הספר האדום” בחר ענברי כשם לספרו; בחירה מבריקה בשם ספרו הפרוגרמטי של מאו, מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין ומנהיגה של סין העממית בעשרות השנים שלאחר הקמתה. אולם האדום, בספר, אינו מייצג את ענברי; ההפך הוא הנכון. ענברי נלחם בספרו נגד האדום. נקיטת עמדה היא כמובן לגיטימית, אך יש גם בה החמצה. אין היא מסייעת לפתור את החידה המרכזית שספר כזה אמור לסייע בהבנתה. מה הביא אנשים חכמים כל כך לעיוורון–מבחירה בהבנת מהותה של בריה“מ ולגרום להם ללכת אחריה ולהוליך אחריהם את המוני תומכיהם? זו שאלה מטרידה ביותר, אך הגישה הסרקסטית והבלתי אמפתית של הכותב למושאי כתיבתו מקשה על פתרון החידה.
לשבחו של ענברי ייאמר, שהוא היטיב להבחין בין גישותיהם השונות של שלושת המנהיגים, ביחס לבריה“מ ולקונפליקט בין הציונות לאהדת הקומוניזם הסובייטי.
טבנקין היה מעל הכול ולפני הכול ציוני, לאומי, אקטיביסט ומקסימליסט. בכל קונפליקט וסתירה, בין תמיכה בבריה“מ לבין העניין הציוני, לא היו לו כל לבטים. בחירתו בציונות קדמה תמיד לכל עניין אחר. הוא העריץ, עד שלב מסוים, את הקומוניזם הסובייטי וראה בגישתו העוינת ליהודים ולציונות תאונה ואי הבנה שתתוקן, אבל מעולם לא התבלבל באוריינטציה שלו על הציונות.
יערי חי בקונפליקט תמידי בין הציונות לבין הקומוניזם, בין האינטרס הלאומי לבין הערצת בריה“מ וסטלין. בניגוד לטבנקין, הוא חי את הקונפליקט ובחירתו לא הייתה חד–משמעית. אף על פי כן, הוא פתר את הקונפליקט בתזה המורכבת של תורת השלבים; תורת–העל שעיצב לתנועתו, על פיה, קודם כול יש להגשים את הציונות ורק אז לצאת למלחמת המעמדות. הגישה הזו העמידה היררכיה ברורה, של מחויבות קודם כול לציונות ורק אח“כ לפציפיזם, לקומוניזם, לאחוות העמים ולהערצת בריה“מ וסטלין. אלא, שבניגוד לטבנקין, שהיה קנאי לציונות, יערי חי בקונפליקט פנימי רווי ייסורים.
סנה, שהיה אנטי–קומוניסט ואנטי–סטליניסט קיצוני, שינה את עורו מנימוקים פטריוטיים. הוא חש שמלחמת עולם שלישית קרבה והולכת, הניצחון של בריה“מ מובטח בה ולכן על הציונות ועל ישראל לבחור מטעמי הישרדות באוריינטציה על המהפכה המנצחת. אולם הוא נסחף במדרון הקומוניסטי החלקלק עד שלילת הציונות ואף שלילת קיומו של עם יהודי. העוינות ההולכת ומחמירה של בריה“מ כלפי ישראל, הביא אותו בשנות ה-60′ לתהליך של התפכחות.
מזכיר פרק נשכח
חבל שהספר לא נמשך אל מלחמת ששת הימים ואחריה, ולו באפילוג של הכותב. התייצבות בריה“מ לצד הערבים במלחמה, חימושם והמאבק הדיפלומטי שהובילה נגד ישראל, הייתה גט הכריתות הסופי של השמאל הישראלי מבריה“מ. טבנקין תקף בחריפות את בריה“מ, הציג אותה כמעט כמעצמה נאצית ויצא נגדה גם בעקבות הפלישה לצ‘כוסלובקיה. בארבע השנים שבין המלחמה לפטירתו, הוא קם כארי ויצא להילחם את מלחמת ארץ ישראל השלמה וההתיישבות בכל מרחביה.
גם יערי יצא נגד בריה“מ, המיר את האוריינטציה שלו לפרו–מערבית, למעשה, והצטרף עם מפ“ם למערך עם מפלגת העבודה שבמרכזה מפא“י – שנואת נפשו. גם סנה והפלג המתון של מק“י (בניגוד לרק“ח, בהנהגת וילנר) התייצבו לצד ישראל, הציגו את המלחמה כמלחמת מגן צודקת נגד התוקפנות הערבית וגינו את בריה“מ.
על אף חולשותיו של הספר וחרף הביקורת שלי עליו, ההמלצה שלי לקרוא את הספר היא חד–משמעית. לא רק כיוון שהוא סוחף ומרתק, אלא גם כיוון שהוא מעלה לתודעה הציבורית פרק נשכח בתולדות הציונות ומדינת ישראל ושלושה מנהיגים חשובים שאף הם נשכחו.
