זהו אלבומה השני של הזמרת-יוצרת טל פוגל, אחרי “ערמות של חלומות”, שיצא ב-2014 ושמעו לא הגיע אל אוזניי.
פוגל היא גיטריסטית-חשמל מתפרצת וזה ללא ספק משפיע על יצירתה. הקומוניקט המתלווה כדרך הטבע אל הדיסק שופע בהצהרות שעניינן ההבטחה הגדולה שטל פוגל מביאה לעולם המוזיקה הישראלי. אפילו קוטנר, שכבר שמע הכול, כותב שיש לו הרגשה שייצא מזה “משהו גדול”. הייתי ממתין עם זה קצת, גם משום שזה כבר האלבום השני ואם זו הבטחה, איפה היא מתקיימת?
פוגל אכן כותבת ומלחינה שירים איכותיים. כלומר, הטקסטים שלה הם בעלי פשר ומשמעות והלחנים בהחלט סבירים. כל זה מזכיר קצת את היחס שיש לנו, נגיד, לקבלן, שעשה באמת עבודה ראויה, לא פספס כלום, ניקה אחריו ולקח מחיר סביר. אנחנו מיד יוצאים מגדרנו: קבלן נהדר, אין דברים כאלה וכיוצא באלה קילוסין ותשבחות. הוא בסך הכול עשה את המצופה ממנו, אבל יחסית לקולגות שלו, שלוקחים הרבה יותר עבור הרבה פחות, אנחנו מתלהבים, כי הורגלנו – סליחה על ההונגרית – לחרא.
לא שאני אומר שפוגל היא קבלנית של משהו. היא עושה עבודה ראויה וכך גם אמיר גרומן, שעיבד, הפיק מוזיקלית וניגן גיטרות, סינטים, טמבורין ופסנתר וכך גם שאר הנגנים, כולל הגיטרות של פוגל עצמה. זה הכול יושב היטב ומאורגן בסדר גמור, אבל לא חילץ ממני איזו התלהבות.
גם העובדה שצבע הקול ואופן ההגשה של פוגל דומים מאוד לאלה של אפרת גוש לא תורמת דבר להתרשמות שלי. כן מטרידה אותי העובדה שפוגל בחרה לשתף אותנו רק ב-8 שירים. טובים, אבל שמונה. למה?
“אל החצר הגדולה” – פירושו אל המרחב שבחוץ, אל החוץ שמעבר למקום שבו היא כלואה. היא אומרת לכלא שלה: “רק בבקשה/ תשאיר לי פרצה אחת קטנה/ אל החצר הגדולה/ ביום של שמש צהובה…”, (שיר הנושא). גם השירים “החלום נתקע” ו”מתי נוכל להיות חופשיים” מייצגים איזה מצב סגור שרוצה לצאת החוצה.
“לפניךָ” – עדי ארד
עדי ארד היא זמרת-יוצרת, שחקנית בהבימה ובתאטרון היידישפיל וגם החזנית האורתודוכסית הראשונה בישראל. עכשיו, כשגמרנו עם כל התארים, היכונו לצמרמורות. קודם כול, הקול. לארד יש קול פנטסטי, שלם, מלא, ללא רבב. בהיותה שחקנית וחזנית, היא יודעת לעשות עם הקול הזה כל מה שהשיר דורש. אני מדבר פה על קול שהוא כלי בגרונו של בעל מקצוע מושלם, באמת משהו מיוחד.
ארד מלחינה מנגינות יפהפיות. מלודיה חצי-קליטה, עם פניות מעניינות, שמשאירות מאחור מי שמנסה לשיר יחד אתה בשמיעה ראשונה. היא שרה אטי, שרה קצבי, מסלסלת, עולה לגבהים, צונחת לנמוכים, הכול בשליטה מופלאה והנה אני מתלהב. עד שיר הנושא, הרביעי בדיסק, זה רק זמרת מעולה וליווי מדהים. ב”לפניך”, מגיעים גם הקולות שהיא עושה לצד השירה שלה ומתברר לך שאתה קטן מכדי להכיל את כל היופי הזה.
היא מדברת עם בוראה על עניינים פרטיים ביניהם, על מקומה של האישה בעולם, האורתודוכסי, מן הסתם. היא מעלה בשיר את דמותה של חנה, אם-שמואל, המתפללת את מר לבה. בפיה של ארד זה בלוז-גוספל מרהיב.
המגוון שלה לוקח אותה אל “אדג’יו” של אלבינוני למילותיה שלה ולביצועים קורעי לב ל”עד מתי אלוהיי” ול”בואי אימא” הקלאסיים.
נדב ביטון עיבד, הפיק מוזיקלית ועטף את קול הזהב של ארד בליווי עשיר כראוי לו. אציין גם את התזמורים הנהדרים של אלדד ציטרין. איזו נחת.
היא מסיימת עם טריו נהדר. ניגון חסידי עתיק, שהיא שרה ב”טרילי-ליי-ליי”, שגילח ממני את שאריות הציניות שעוד הצלחתי לשמור. אחר כך, “אבינו מלכנו” בלחן מרגש של מקס ינובסקי, שוב עם קולות מהשמים. לגמרי בסוף: תפילה לשלום המדינה, ללחן המוכר של סול זים, בביצוע מופלא, עם רביעיית הכנרים של חן שנהר.
אמרתי צמרמורות, או לא אמרתי?
