הבעל שם טוב לימד שדחיינות היא אחת התחבולות המתוחכמות ביותר של היצר. הוא לא יפתה אותך לעבירה, אלא פשוט ילחש: "מחר… לא עכשיו… עוד מעט…" וכך, הרצון הטוב נמס עם הזמן וההזדמנות חולפת
מסופר על הרבי מקוצק, שפעם שאל את תלמידיו: "אם הייתם יודעים שאורח חשוב עומד להגיע, האם הייתם מחכים לרגע האחרון כדי להתכונן? ודאי שלא! הייתם מזדרזים, מנקים, מסדרים ומכינים כל פרט. מדוע, אם כן, כשמדובר בגאולה – אנחנו דוחים את ההכנות?"
השאלה הזו רלוונטית במיוחד השנה. שבת הגדול, שבדרך כלל משתלבת בתוך ההכנות לחג, הופכת השנה למחיצה חותכת בין השגרה לבין ליל הסדר. לא יהיה זמן אחרי השבת. אין את אופציית "נסיים בצאת השבת". חייבים להיות מוכנים מראש וזה משנה את כללי המשחק. דווקא הנסיבות הנדירות הללו מזמנות לנו התבוננות מחודשת: למה אנחנו נוטים לדחות, אפילו את הדברים הכי חשובים?
אהרן ובניו זקוקים לזירוז?
בתחילת פרשת "צו", נאמר: "צו את אהרן ואת בניו לאמר" ורש"י מפרש: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות". כאן מתעוררת שאלה מהדהדת: אהרן ובניו, גדולי ישראל, משרתי הקודש, האם באמת צריך לזרז אותם?
הרי הם אינם אנשים פשוטים, אלא כוהנים שמסרו את נפשם על קדושת העבודה. האם באמת קיימת סכנה שידחו את תפקידם, או יפגמו בו באיזושהי דרך? ואם התורה בוחרת לזרז דווקא אותם – מה זה אומר עלינו?
הדחיינות – טבע, או חולשה?
הרמב"ן מסביר שהזירוז נדרש דווקא במצבים שיש בהם "חסרון כיס", או טרחה מרובה. כשהעבודה קשה, יקרה, או מעייפת – האדם נרתע. זהו טבעו. לכן התורה מזכירה לנו שדווקא שם דרוש זירוז. דחיינות, מסתבר, אינה סטייה באישיות, אלא נטייה אנושית, שגם צדיקים אינם פטורים ממנה. אך מכאן ועד להיכנע לה, הדרך עוד ארוכה.
הרב חיים בן עטר, בעל "אור החיים" הקדוש, מעמיק עוד יותר. לדבריו, המילה "צו" מופיעה כאשר נדרש דיוק והקפדה מרובה. לא רק כשיש קושי פיזי, אלא גם במצב של עייפות מנטלית, ירידה רוחנית, או חוסר חדות פנימית – מתבקש חיזוק. התורה יודעת: כשאין דיוק – אין חירות. לכן היא מצווה.
מה מסתתר מאחורי הדחיינות?
הרב שמשון רפאל הירש מציע מבט פנימי עמוק: "צו" אינו רק קריאה לביצוע, אלא מחויבות נפשית. הזירוז האמיתי לא בא מבחוץ, הוא אמור לנבוע מתוך האדם. האדם נדרש לחנך את עצמו לפעולה, לא מתוך לחץ, אלא מתוך ערך. רק כך ניתן לפעול "מיד ולדורות".
תורת החסידות מאירה את אותה תופעה מזווית נוספת. הבעל שם טוב לימד שדחיינות היא אחת התחבולות המתוחכמות ביותר של היצר. הוא לא יפתה אותך לעבירה, אלא פשוט ילחש: "מחר… לא עכשיו… עוד מעט…" וכך, הרצון הטוב נמס עם הזמן וההזדמנות חולפת.
גם האדמו"ר הזקן, בספר התניא, מצביע על הקול הפנימי שאומר לנו: "יש זמן…". קול מנומס, לא תוקפני, אך כזה שמונע מאתנו את ההגשמה. הוא האויב הסמוי של ההתקדמות.
מתנה חד-פעמית: שבת בלי בריחה
והנה אנחנו כאן, ערב פסח, עם שבת שאין אחריה מוצ"ש זמין. אין יותר דחייה. אין אפשרות לברוח. יש רק את ה"עכשיו".
החמץ, כך מלמדים חז"ל, הוא לא רק שאור פיזי, אלא התנפחות פנימית: גאווה, תחושת שליטה, דחיינות. המצה, לעומת זאת, מסמלת פשטות, צניעות וזריזות. היא מזמינה אותנו לפעול בדיוק ברגע שבו נדרש.
צו – הדרך אל החירות
כך אנחנו חוזרים לשאלה: למה באמת צריך לזרז את אהרן? לא מפני שהוא רשלן, אלא כי הוא אנושי. גם בעבודת הקודש, גם במקומות הטהורים ביותר, יש מקום לשחיקה. התורה אינה נוזפת, היא מעוררת. מזכירה שכוונה טובה אינה מספיקה. נדרש גם מעשה.
בליל הסדר, כשנשב לשולחן, נדע: מי שפעל בזמן – חווה חירות. מי שדחה – נשאר בשעבוד. זו החירות האמיתית: לא להיות משועבד לזמן, להרגלים, לתירוצים.
יהי רצון שנזכה לשחרר לא רק את בתינו מהחמץ, אלא גם את לבנו. יהי רצון שנגיע לליל הסדר כבני חורין באמת, חופשיים מהפיתוי לדחות, משוחררים לפעול.
חג כשר, שמח ובעיקר – בזמן.
כתבות שיכולות לעניין אותך
אולי יעניין אותך גם:
-
אנחנו ממהרים מדי
משברים בזוגיות קורים, אין זוגיות מושלמת. נדמה שאנחנו מזדרזים מדי להיכנע למשבר ולפרום בגללו את…
-
קבלת שבת בוואסט
"עיינות" ומרכז קהילתי גולן מקיימים במשך הקיץ קבלות שבת במקומות שונים בגולן. בשעות היפות שלפני…
-
אנחנו מסירים את הכובע
ביום קצרין, לא שוכחת העיר את התושבים, שפינו מקום גדול בזמנם הפרטי, עשו ימים ולילות…