בגבעת יואב, מיאנו להיפרד משאולי דרור ז"ל, שתושבי הגולן זכו להכירו בעיקר בשל דאגת האין-קץ שלו לאנדרטאות בגולן, גם הנידחות והעזובות ביותר, שאין איש פוקד אותן עוד ולטיפול המסור בהן
על קברו, ספד לו מזכיר היישוב, טל הר, שאמר: "שאולי האהוב על כולם, המוכר בכל רחבי רמת הגולן, בעל לב זהב, אכפתי לזולת, לסביבה ולמי לא?
"הפתיע אותנו במהלך שלא היה צריך לקרות, השאיר את המשפחה ואותנו המומים ולא מוכנים לקבל את הבשורה המרה.
"שאולי שהכול היה לו חשוב, עזרה לאנשים, התנדב באדיקות למשמר האזרחי, הכיר כל אחד, ידע לזהות מיד כל תנועה שלא במקומה ולהתריע בפני הגופים האמונים על הנושא וגם לדאוג שאכן יבצעו את המוטל עליהם.
"הוא היה ציוני נלהב, אוהב את החיילים, וגם לקח על עצמו לטפל ולשקם אנדרטאות לחיילים שנפלו ברחבי הגולן, בהתחלה לבדו ואחר כך בעזרת גורמים נוספים…
"שאולי אוהב הגולן, לא שכח את תושבי עוטף עזה בעת צרה. במלחמה האחרונה, לחץ לקיים מסע טנדרים עם דגלי ענק, סביב הכנרת, להזדהות עם החיילים ותושבי הדרום. אמנם לבסוף זה לא התקיים, אך הוא לחץ ורצה בכך בכל מאודו.
"שאולי ידע לשמור על קשר עם כל חבריו הרבים, אנו בשגרת יומנו מאבדים קשר רציף גם עם חברנו הטובים, אבל לא עם שאולי, אתו הקשר הרציף נשמר, הוא זה שדאג לתחזוקת הקשר עם כולם.
"וכשאני רואה כאן את הכמות העצומה של החברים, אני מתחיל להבין כמה קשה יהיה לכולנו ללא שאולי.
"טובי והבנות, אנחנו איתכן, לנסות להקל ולו במעט, עד כמה שנצליח, לעזור בכל מה שנוכל, להחזיק מעמד, בימים הקשים שעוד לפניכן ולפנינו, יחד איתכן", סיים טל הר.
דברים לזכרו של שאולי כתב מאיר יפה (מאייקה), בשם החברים הרבים מסיירת הצנחנים: "אני משמש כאן היום כפה, לקבוצה גדולה של אנשים, שהלכו עם שאול כברת דרך ארוכה בצבא, בשירות הסדיר ובמילואים.
"שאול, נער שגדל בחדרה הישנה, ובגיל 16 מסיים בית ספר ומצטרף לראשוני המתיישבים הנאחזים ברמה בנאות גולן, ומתגייס לצבא בסוף 1971, כלוחם בסיירת צנחנים.
"שאול מגיע ונופל על הסיירת של פעם, שרובה קיבוצניקים, והמקום כולו תפור עבור שכמותם, בצלמם ובדמותם.
"שאול התבלט מהר מאוד בזכות כמה תכונות שהלכו אתו לאורך כל הדרך: כוח פיזי עצום, שמשולב בכוח רצון, שאינו קטן ממנו, לב זהב, רגיש ואכפתי, חוכמת חיים נדירה, וידיים של זהב.
"המשכנו להיפגש גם במילואים. ראינו איך שאול בונה את עצמו. מקים משפחה עם טובי והבנות שנולדות. מקים בית לתפארת בגבעת יואב, בלב רמת הגולן. מספר גם על המשפחה וגם על הבית והעבודה באהבה, בגאווה ובחדוות יצירה שאין להם קץ. שאול הפך עבור רבים מאתנו ל'שער של הרמה'. אין מצב שעולים לרמת הגולן בלי תיאום ועצירה אצלו.
"שאול היה איש של עבודה ואדמה. מזיז הרים שעומדים לפניו, גם כשהכלים הם השופל והמשאית וגם כמטפורה לנושאים אחרים שהיו חשובים לו.
"נדמה לי שחולשתו העיקרית של שאול הייתה, במידה רבה, שהוא לא ממש סמך על אף אחר חוץ מאשר על עצמו. את הכול הוא בונה לעצמו בשתי ידיו ויכולותיו ומעבר לכך הוא נותן ומפזר עם לב הזהב שלו על סביבותיו. כשזה מגיע לבקשת עזרה וקבלה מאחרים, עד כאן. הוא כבר יסתדר לבד.
"…ועכשיו, כשהכול לכאורה צריך היה להיות טוב הרבה יותר, מגיע הדבר הנבזי והמיותר כל כך. כשל הלב והגוף החזק הזה, בניגוד קיצוני כל כך למהותו ורצונו, ואתן, טובי והבנות, נותרות ללא שאול.
חשוב לנו שתדעו, שקבוצת החברים הזאת מהצבא, שאני כאן נציג שלה, קבוצה שיודעת להזיז כמה דברים בעולם הזה, היא רשת שעומדת לרשותכן, לכל צורך ובכל עת, ובמיוחד לעת מצוקה.
"יהי זכרו של שאול ברוך, ושלא תדעו עוד צער".
