אורי הייטנרהקורונה הייתה יכולה להיות הגורם המלכד את החברה הישראלית. לנגיף הרי לא אכפת באיזו עמדה או דת אתה מחזיק. המגזר החרדי העמיק את הפער בינו לשאר
באחת הידיעות שצוטטו מתוך העולם החרדי, נתקלתי בהגדרה הבאה לרב קנייבסקי: רשכבה“ג מרן שר התורה שליט“א.
מה פירוש רשכבה“ג? רבם של כל בני הגולה.
מה קשורה גולה כאן? אולי במילה הזאת נעוצה התשובה לכל ההתנהלות החרדית.
הנה הציטוט המלא: “… כששמע זאת רשכבה“ג מרן שר התורה שליט“א, הגיב כלפי אותם מעשים בהתבטאות חמורה וחריגה ביותר. זכה כותב השורות להתקרב לקודש פנימה שנים רבות, ולא זכורה לי הזדמנות נוספת בה התבטא מרן שליט“א, בחריפות כה נוראה, התבטאות שהיד רועדת להעלותה על הכתב: ‘אל תגעו במשיחיי‘ – כפשוטו. תיזהרו! כה היו מילותיו המדודות: ‘תבוא עליהם הקללה‘”.
את מי זיכה קנייבסקי (ברשות הקוראים, לא אגדיר אותו “הרב“, כי “במקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב“) בקללה החמורה הזאת? את מי הוא מנסה להפחיד? את אותם אנשים מתוך הקהילה, שמתוך דבקות במצוות “ונשמרתם לנפשותיכם מאוד” דיווחו למשטרה על מוסדות חינוך פתוחים, בניגוד לחוק, או על חתונות המוניות.
אותם אנשים הם “מלשינים“, הם “מויסרים“, כי הם פונים לשלטונות. ומה לנו ולשלטונות, הרי אין זה השלטון שלנו. הרי אנחנו “בני הגולה“. החלטות שנועדו לשמור על שלום הציבור ובריאותו הן “גזירות שמד“.
הם נשארו תקועים בגולה בניכוי העיקרון של “דינא דמלכותא דינא“. למה העיקרון של “דינא דמלכותא דינא“, על פיו ישנה חובה דתית להישמע לחוקי המדינה, כפי שנהגו יהודים בשנות גלותם, אינו תקף ביחסם לחוקי מדינת ישראל? כי החובה הזאת היא כלל הישרדותי, שנועד להגן על הקהילה מפני המדינה. כאן, ההנהגה הפוליטית נוקטת כלל הישרדותי–פוליטי הפוך, של כניעה לחרדים. כך, בעוד אנו נדהמים כאשר קצין משטרה, שבא לפזר חתונה בלתי חוקית של נכד אדמו“ר, ניגש לבקש ברכה מהאדמו“ר ומנשק את ידיו והחתונה פורעת החוק נמשכת כסדרה, אנו מקבלים בשלווה את השתקפותה הכללית של אותה תמונה, כאשר ראש ממשלת ישראל, “המנהיג היחיד בין העסקנים“, מתקשר ליענקי, נכדו של קנייבסקי, ומתחנן אליו שיואיל בטובו להורות לצאן מרעיתו להישמע לחוק עוד שבוע.
אותו מנהיג דגול, במשך חודשים, מונע את ביצוע תכנית הרמזור, הסגר הדיפרנציאלי על האזורים האדומים, שאילו מומש, היה חוסך מאתנו את הסבל והנזק של הסגר הכללי, מפחד ערעור הברית עם “השותפים הטבעיים“. כך הוא מונע, במשך חודשים, את העלאת הקנסות על הפרת הנחיות הקורונה, מפחד אותם עסקני המפלגות החרדיות, שבמקום לשמור על בריאותם וחייהם של האנשים שאותם הם אמורים לייצג, הם שומרים על “זכותם” להפר חוק ולצפצף עליו בריש גלי, ללא חשש מעונש.
חלום ושברו
זה יכול היה להיות אחרת לגמרי. הקורונה הייתה יכולה להיות הגורם המלכד את חלקי החברה הישראלית ולגבש אותה. הרי אותו נגיף אינו מבחין בין חילונים, דתיים, חרדים ומסורתיים, בין ימין ושמאל, בין יהודים לערבים. כולנו באותה סירה, כולנו מתמודדים עם אותה סכנה, לכולנו אותה מטרה – להתגבר על הקורונה.
כתבתי פה לפני כמה חודשים: “פתאום, דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. ופתאום, תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים, וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה“
כך כתבתי כאן לפני חודשים אחדים: “התופעה המשמעותית ביותר, שעשויה להפוך את המרור הזה לחרוסת ולחולל שינוי חברתי של ממש, היא גילויי האחווה, האמפתיה, הערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי, בשעתו הקשה. ההתנדבות הגדולה לסייע להם. והעיקר – פעולת חיילי צה“ל לעזרת בני ברק.
“צה“ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. והנה, בשעתם הקשה של החרדים, הראשונים שנחלצים לעזרתם הם צה“ל וחייליו. ופתאום, דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. ופתאום, תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים, וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. ופתאום, כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו.
“ומה יהיה אחרי המשבר? האם גם אחרי הקורונה חיילים חרדים יסירו את מדיהם לקראת חזרתם הביתה, כדי שלא יראו אותם במדים? או שמא הם יזקפו ראשם בגאווה, כשהם לובשים את מדי צה“ל? שמא ילדים ונערים חרדים יתחילו לחשוב שאולי הגיוס לצה“ל ראוי? אולי הם יראו בחיילים, שנרתמו לסייע להם, מודל לחיקוי?
“[…] יש לקוות שמשבר הקורונה יחולל תמורה בחברה החרדית. שלפתע היא תבין שגורלה קשור בעבותות למדינת ישראל ושההתבדלות רק מזיקה להם. אולי הם לפתע יבינו, שמדינת ישראל שוחרת טוב ומוסדותיה המקצועיים מבינים בתחומי האחריות שלהם קצת יותר מגדולי התורה. אולי הם יפקחו עיניהם ויראו שמדינת ישראל אינה איום עליהם, אלא הזדמנות בעבורם. אולי הם יבינו שאילו אלפי צעירים חרדים היו משרתים בשירות לאומי, הם יכלו להתגייס ולסייע להם בצרתם. לא, איני סבור שאירועי הקורונה ישימו קץ להשתמטות החרדים מצה“ל. אבל אולי הם יקטינו את התופעה ויתחילו בתהליך אמתי של השתלבות החרדים במדינת ישראל.
“משבר הקורונה עשוי להיות הזדמנות לגשר בין מדינת ישראל והחרדים. הלוואי שנשכיל לנצל את ההזדמנות“.
קו של שבר
למרבה הצער, חצי השנה שחלפה מאז שכתבתי את המסרים האופטימיים האלה, הביאה את מערכת היחסים בין מדינת ישראל למגזר החרדי למשבר החריף ביותר, מאז הקמת המדינה. הצפצוף על המדינה, על החוק, על תקנות הבריאות, על פי החלטת גדולי הרבנים של המגזר החרדי, קרעו קרע שיהיה קשה מאוד לאחותו.
ברור שהפרעות האלימות בבני ברק ובירושלים הן של קומץ, שאינו מייצג את הכלל. אבל קנייבסקי והאדמו“ר מוויז‘ניץ הם הנהגת המיינסטרים החרדי והם אלה שהובילו את פריעת החוק, שהמיטה מחלות ומוות, קודם כול בציבור שלהם, אך גם בציבור הרחב
ברור שהפרעות האלימות בבני ברק ובירושלים הן של קומץ, של מיעוט קיצוני שאינו מייצג את הכלל. אבל קנייבסקי והאדמו“ר מוויז‘ניץ הם הנהגת המיינסטרים החרדי והם אלה שהובילו את פריעת החוק, שהמיטה מחלות ומוות, קודם כול בציבור שלהם, אך גם בציבור הרחב.
קו השבר בין הציונות והחרדיות, נוגע למושג “כלל ישראל“. הציונות, עוד כשהייתה מיעוט קטן בקרב העם היהודי, נטלה אחריות לאומית על העם כולו. המגזר החרדי הוא מגזר מתבדל ומסתגר ומפנה עורף לעם ישראל. “כל ישראל ערבין זה בזה” – הכלל הזה אינו נוגע לו. מכאן, נובעת ההשתמטות המופקרת מגיוס לצה“ל ומכאן, נובעת ההתנהגות המופקרת במשבר הקורונה.
חלם
יהודה משי זהב הוא מופת של חזרה בתשובה. הוא היה הקנאי שבקנאים, איש נטורי קרתא, הקמב“ץ של העדה החרדית, שהוביל במשך שנים התפרעויות אלימות ביותר בירושלים.
לפני כשלושים שנה, הוא חזר בתשובה. הוא ראה עצמו לפתע מחויב לכלל ישראל. הוא הקים את ארגון זק“א, שבראשו הוא עומד עד היום. הוא חינך את בניו להתגייס לצה“ל. כאשר הוא השיא משואה ביום העצמאות, הוא עורר התרגשות רבתי בקרב אזרחי ישראל, מכל הזרמים.
בתוך חודש של קורונה, איבד יהודה משי זהב את אחִיו ואת שני הוריו. הוא יצא בתוכחה קשה ביותר כלפי החרדים. וכך הוא כתב:
“פעם אחת פרצה שריפה בעיר חלם ובית מדרש עלה בלהבות. כאשר חשבו התלמידים לברוח, נעמד ראש הישיבה בפתח וקרא לתלמידים להישאר וללמוד, שהרי ‘תורה מגנא ומצלא‘ (התורה מגנה ומצילה מפני הפורענות). כשסיים את דבריו הנוקבים, יצא החוצה ולמד לבדו בביתו. כשהגיעו הכבאים וכוחות ההצלה לפנות את הלומדים, על מנת להציל את חייהם, הגיבו הבחורים בזריקת סטנדרים וכיסאות על המצילים, קראו לעברם ‘נאצים‘, ואף השחיתו את רכבי ההצלה. בתוך שעה, נשרף הבניין כליל ועשרות בחורים נהרגו במסירות נפשם על התורה. למחרת, עלתה השאלה בעיר חלם: מי אשם במוות הנורא? אלו אמרו: התלמידים אשמים, שאילו למדו יותר תורה היו ניצלים. ואלו אמרו: הכבאים אשמים, בכך שהעזו להפריע ללימוד. דנו חכמי חלם בדבר, במשך שבעה ימים ושבעה לילות ולבסוף נמנו וגמרו: האשם הוא אותו שכן שנבהל מהשריפה והזמין את מכבי האש. אילולי הוא, הלימוד היה ממשיך. קבעו החלמאים, שמעתה ואילך, כשתפרוץ שריפה בבית המדרש, יש לסגור מיד את החלונות“.
אותו השכן, שהזעיק את מכבי האש, הוא זה שעליו ועל שכמותו אמר רשכבה“ג קנייבסקי: “תבוא עליהם הקללה“.
