ריק לי

למעלה משנה, אני כותבת את הטור הזה. לא תמיד זה בא בקלות. היום זה לא בא בכלל. יש אפשרויות, אבל לא בא לי עליהן. הדד-ליין נושף בעורף ו… בסוף יצא משהו

יום רביעי, השעה 10:00 ועוד לא שלחתי את הטור למערכת. אני אמורה לשלוח אותו עד יום שלישי בבוקר. כבר למעלה משנה. אני כותבת אותו ובכל שבוע, ממציאה את עצמי מחדש, חושפת את סיפורי חיי על הדף. השבוע לא הצליח לי.

האיש הציע שאכתוב על הבחירות, זה הנושא הכי מדובר עכשיו ברחובות. טוב, לא בכל הרחובות ולא כולם בעניין, אבל אין ספק שזה נושא חשוב ובוער ועתידנו תלוי במי שייבחר, אבל לא התחשק  לי לכתוב על זה. בכלל, שמתי לב שיש אנשים שאתה מדבר אתם על בחירות והם בורחים למדרכה השנייה, אז ויתרתי. אולי ביום שאחרי. הבן, שעבר בסביבה, הציע שאכתוב על “נאום המגניבים” של ביבי נתניהו, אבל זה שוב פוליטיקה, אז לא.

“אוכל זה תמיד טוב”, הצטרפה הבכורה לשיחה. נכון, אני אוהבת לכתוב על אוכל, זה ישר פותח לי את הלב. אוכל זה בית ומשפחתיות ואהבה וחגיגה, אבל לא היה לי משהו ספציפי לכתוב עליו. הבן הרביעי הציע שאכתוב על חוג האתגרים שהוא משתתף בו, אבל גם זה לא זרם לי ואז, נזכרתי שהבוקר, משום מה, היה לי קשה להתעורר.

“אוכל זה תמיד טוב”, הצטרפה הבכורה לשיחה. נכון, אני אוהבת לכתוב על אוכל, זה ישר פותח לי את הלב. אוכל זה בית ומשפחתיות ואהבה וחגיגה, אבל לא היה לי משהו ספציפי לכתוב עליו. הבן הרביעי הציע שאכתוב על חוג האתגרים שהוא משתתף בו

יקיצה עם ליטוף

בדרך כלל, אני משכימה קום לצעידה, בשעה 6:30. הקטנה בת ה-10 נכנסה לי למיטה עם ליטוף כיפי ונשיקה, “אימא לא התעוררת, כבר שש וחצי, אני צריכה שתעזרי לי למצוא חצאית”.

לא ממש התחשק לי לקום. “אני עייפה”, אמרתי לה והמשכתי לעצום את העיניים. היא לא ויתרה, המשיכה ללטף ואז, פתאום נזכרתי בכל הימים שאני מעירה אותם בבוקר והם מכסים את הפנים עם השמיכה ומתעלמים ממני ואני צריכה לצעוק להם מלמטה – “למה עוד לא התעוררתם? ממחר, בשש בערב אתם הולכים לישון” ועוד איומים מעצבנים של אימהות חסרות סבלנות בבוקר. אז אחרי שהתחבקנו לנו יחד כמה דקות, קפצתי מהמיטה, רצתי לחפש לה חצאית וירדתי להכין להם לשתות. את הכריכים, האיש כבר הכין. תוך כדי שאני שותה את הקפה הראשון שלי ומנסה להתעורר, כעסתי על עצמי, שילדה קטנה ומתוקה בת 10 צריכה לשכנע אותי לקום.

איזו מין דוגמה אני נותנת להם, ישר אני מתקיפה את עצמי ואז מרגיעה. נו, פעם בעשר שנים, גם לאימא מותר, זה הרי לא קורה כל יום. חייכתי לעצמי, כשחשבתי על הליטופים שלה, על הדרך הכיפית שהיא באה להעיר אותי, זה היה פינוק של בוקר שהזכיר לי שכיף להתעורר לליטופים ונשיקות ולא לצעקות “יאללה קומו כבר…”, מה שקורה לי לפעמים כשהם לא מתעוררים בפעם הראשונה.

לפעמים, אני גם עונה להם בחוסר סבלנות, או כוח, מה שנראה לי שלא הייתי עושה לילד זר. הבוקר הזה, חידד לי את ההבנה, שגם כשאני עייפה וחסרת סבלנות, אני צריכה להיות יותר קשובה אליהם ובבוקר, כשהם מתקשים להתעורר, להיות יותר סבלנית ורגועה, ללטף, לחבק. כשהם מתקשרים אליי כשאני עסוקה, אז שכל העולם יתהפך, קודם כול הם, ולא “מהר, תגידו מה רציתם, אני באמצע…”, כי מכל העיסוקים בעולם, הם הנכס הכי יקר ומשמעותי שלנו והם כאלה מקסימים ומפרגנים ואהובים.

כשקשה לי למצוא רעיון לטור, הם כולם נרתמים ואם חסר לי עובד בעסק, הם מיד מתנדבים וכשאני עצובה, או מודאגת, הם מזהים את זה ועושים הכול כדי לשמח אותי. כשאני לא מתעוררת בזמן, אני מקבלת ליטופים, אז איך זה שאני לא תמיד קשובה אליהם ב-100%? זאת המסקנה שלי מהבוקר הזה.