יעל מדי
החופש הגדול התחיל ובבת אחת הילדים רעבים יותר, משועממים יותר, מבלגנים יותר, הכול יותר. כשאהיה שרת החינוך, אקצר בהרבה את החופש הזה, בלי למצמץ
החופש הגדול כבר כאן. הוא הגיע מהר, לטעמי ולאט מדי, לדעתם של הילדים שלי. אם הייתי שרת החינוך, אולי עוד אהיה, הייתי מקצרת את החופש הגדול לפחות בחודש, אם לא בחודש וחצי. אף ילד לא צריך כזה חופש ארוך ובוודאי שהורים עובדים לא צריכים אותו.
“נו, בסדר”, אני שומעת את אימא שלי צועקת לי באוזן, “אמרתי לך להיות מורה. היו לך חודשיים של חופש עכשיו, עם הילדים בבית”.
חודשיים של חופש זה לא רע, אם כי נראה לי שגם כמה שבועות היו מספיקים לי ונכון, היא אמרה, אבל יכולה הייתה גם להגיד שיקצרו את החופש הארוך הזה, במקום להגיד לי להיות מורה.
למזלי אני מתבגרת עם השנים, כן, זה קורה בסוף וגם הילדים הקטנים שלי גדלים. כמה שזה כיף. הם לא צריכים בייביסיטר ואפשר להשאיר אותם בבית לבד וזה פחות מסובך מפעם, כשהיו קטנים יותר. אבל בעלי שיחיה עדיין מנג’ס לי, שאולי יהיה לנו עוד תינוק קטן אחד ואחרון. הוא רק לא מבין שעד שהילדים גדלו ב”ה, אין סיכוי שאני חוזרת לטיטולים ולמעון ולכאבי הלב והראש של החופש.
אבל גם בלי תינוק ובייביסיטר, החופש של הילדים המתוקים הוא הרבה התעסקות בשבילי, כי אני הכי אוהבת שגרה, את השגרה שלי ושלהם. אני לא יודעת אם זה רק אצלי, או גם אצלכם – ילדים בחופש הם ילדים יותר רעבים. כל היום. גם שעה אחרי ארוחה רצינית, הם רעבים. הם צריכים שלוש ארוחות ביום וגם ארוחות ביניים והם חייבות להיות מגוונות, עשירות ומעניינות. לא יודעת מה עושה להם החופש, שהמילה “רעבים” חוזרת על עצמה כל הזמן, כמו המילים “משעמם לי”.
עוד לא דיברתי על סטוק המגבות, שצריך ושהן תמיד זרוקות בכל מקום ועוגיות שיהיו בארון, לאורחים לא צפויים והארטיקים, שצריך לקנות בכל הזדמנות, כי נורא חם ובכלל, כל ההוצאות בחופש הגדול גדולות
לא זול בחופש הגדול
בבוקר, קייטנה. אחר כך, חברים ועדיין אני שומעת בין לבין את ה”משעמם לי”. הם מצפים שכל היום נדאג לשעשע אותם, כי הם בטח רואים את האימהות המעצבנות האלה, שיסלחו לי מראש… שעושות לילדים קייטנות בית ומלא יצירות וטיולים בחיק הטבע, והפעלות סביב השעון. למה אתן מציבות לנו רף כל כך גבוה? איך אנחנו יכולות להתחרות, כשאנחנו מגיעות עייפות הביתה וגם ממילא לא כולנו כאלה יצירתיות ומלאות סבלנות להפעלות וקייטנות במינונים גבוהים.
בחודש הראשון, ברוך ה’, יש קייטנות ונצטרך להמשיך את היום בעוד אטרקציות, כי חופש ואסור שיהיה רגע דל. בחודש השני, נצטרך לספוג יותר “משעמם לי”, “רעב לי” ו”מה עושים היום?”. שלא לדבר על הררי הכביסות והלכלוכים, כשחוזרים מהים והמעיינות והבית המבולגן, שמלא תמיד בחברים ובלילות, צריך להתעקש שיחזרו הביתה למרות שאין למחרת לימודים, והטלוויזיה והמחשב שיעבדו שעות נוספות.
עוד לא דיברתי על סטוק המגבות, שצריך ושהן תמיד זרוקות בכל מקום ועוגיות שיהיו בארון, לאורחים לא צפויים והארטיקים, שצריך לקנות בכל הזדמנות, כי נורא חם ובכלל, כל ההוצאות בחופש הגדול גדולות.
יש לי חברה מוכשרת ויצירתית שהפיקה “לוח חופש”, כבר לפני כמה שנים ובכל שנה, היא דואגת מחדש שיהיה לי את הלוח הזה. היא כמובן רוצה לדאוג לי, היא רק לא חשבה על זה שאני מחויבת למלא אותו בהפעלות, הפתעות, אטרקציות ובילויים, שימלאו לילדים את כל הימים. בכל שנה, הילדים דואגים לשמור את הלוח מהשנה שעברה ושחלילה לא יהיו השנה פחות אטרקציות, כי תמיד צריכים לעלות מעלה ולהשתבח ולהתחדש.
יום אחד, כשאהיה שרת החינוך, לא יהיה כזה חופש גדול. הילדים והמורים ייאלצו להסתפק בכמה שבועות להתרעננות. עד שזה יקרה, אני וכל ההורים העובדים נתמרמר ולמרות זאת, נטייל, נבלה, נלך לברכה ולים ולמעיינות ולמסלולים וללונה פארק ולדודים ולסרטים והילדים יהיו מרוצים, כי אנחנו נתאמץ שיהיה להם כיף ונתפלל שספטמבר יגיע הכי מהר שהוא יכול.
