בשבתות החיסרון מורגש יותר. הכיסא שלו נשאר ריק, כאילו מחכה שאולי עוד רגע יחזור וישב עליו בחולצה הלבנה, מואר ויפה ומחייך. שנה למותו של אבא
השבוע, ציָינו שנה למותו של אבא שלי. זו הייתה שנה מטלטלת עבורי. כאב הפרידה, הגעגוע והחוסר היו נוכחים כמעט בכל רגע, אבל בעיקר – בכל פעם שאני מגיעה לבית של ההורים. אני פותחת את הדלת ובאופן כמעט אוטומטי מחפשת אותו. מחכה שיחייך וישאל אותי את השאלות הקבועות שלו: "מה שלומך? איך הילדים? איך אתם מסתדרים?" ואז אני מרימה את המבט אל התמונות שבסלון ומבינה מחדש את מה שהלב עדיין מסרב לקבל: הוא כבר באמת לא כאן.
בשבתות החיסרון מורגש יותר. הכיסא שלו נשאר ריק, כאילו מחכה שאולי עוד רגע יחזור וישב עליו בחולצה הלבנה, מואר ויפה ומחייך. יש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם.
אבא שלי נפטר בשיבה טובה בגיל תשעים. הוא השאיר אחריו משפחה יפה וגם מורשת שלמה של חיים פשוטים, ישרים וטובים. הוא היה איש של תורה ועבודה, אדם שהאמונה הייתה הדרך שבה חי. שלוש תפילות ביום, אהבה לבית הכנסת, צדקה בסתר ומעשים שקטים שלא ביקשו הכרה.
הוא לא הרבה לדבר. להפך. המשפט שהיה אומר שוב ושוב היה: "אם אין משהו חשוב וחכם לומר, עדיף לשתוק". בעולם שבו כולם רוצים להישמע, הוא בחר להקשיב. בעולם שבו כולם ממהרים להראות, הוא פשוט עשה וחי בפשטות וצניעות.
ענווה והשלמה
בשבע השנים האחרונות לחייו, ישב בכיסא גלגלים. הוא ויתר על הרבה דברים שאהב – השוק, בית הכנסת, הקניות, אבל מעולם לא שמעתי אותו מתלונן. הוא קיבל את המציאות בענווה ובהשלמה ולא הסכים בשום אופן להטריח אף אחד שיסיע אותו בכיסא. פעמים רבות, אני חושבת לעצמי כמה הייתי רוצה ללמוד ממנו את היכולת הזאת. כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על מלחמות בַּמציאות, במקום לקבל אותה ולחפש את הטוב שבתוכה.
היו לו שמחות פשוטות: כוסית ערק עם רוזטה לפני שבת, ערמונים קלויים בחורף, ביצי דגים מיובשים, ענבים מתוקים בקיץ, מעטפות צדקה שהקפיד לשלוח לישיבות. אלה לא היו החיים הגדולים שמצטלמים יפה. אלה היו חיים של משמעות, אמונה תמימה, בית, משפחה.
גם העבודה הייתה עבורו ערך. הוא עבד במסירות ובנאמנות עשרות שנים. כשיצא לפנסיה, ערכו לו מסיבת פרידה מרגשת, אבל גם אחריה התקשה להיפרד והמשיך להתנדב. הוא האמין שעבודה היא לא רק מקור פרנסה, אלא דרך לתרום ולהיות אדם מועיל ומשמעותי.
כשאני באה לבקר את אימא, לפעמים, אני מוצאת את עצמי יושבת על הספה בסלון ומדמיינת אותו יושב בכיסא שלו. אני מניחה עליו את הראש, כמו שהייתי עושה הרבה פעמים ומרגישה שהוא אתי.
אני כבר ילדה גדולה. תכף אהיה סבתא לנכד שלא יכיר. אבל אני כל כך מתגעגעת אליו. אני רוצה וצריכה את אבא שלי אני צריכה כתף חמה להניח עליה את הראש. אז אני מדמיינת שהוא פה, אבל יודעת שהוא נמצא במקום של שלווה ואור, משקיף עלינו מלמעלה, עם כתף חמימה, מוודא שאנחנו ממשיכים בטוב.
שבת שלום
