את הרב מנחם פרומן הכרתי עוד בימי המאבק על הגולן, עת העניק לי ספר שירי אהבה לגולן, פרי עטו. לאחרונה, יצאה לאור ביוגרפיה על הרב פרומן, מאת מורדי מילר – "האדמו"ר מתקוע", על האיש המיוחד, רב הסתירות, שהאמין בשלמוּת של אחדות ההפכים
בתחילת 1994, בעיצומו של המאבק על הגולן – "העם עם הגולן", שבו שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, קיבלתי מהרב מנחם פרומן את הספר "אדם מן הארץ", ספר שירי אהבה לגולן, פרי עטו. תיאורי האהבה שלו לארץ ישראל, בכלל ולגולן, בפרט היו מלאי תשוקה. הם עוררו בי התרגשות גדולה. פרסמתי כמה מן השירים בעיתון של ועד יישובי הגולן, בעריכתי, "הרי גולן".
ביום הפרסום קיבלתי טלפון זועם מאחד מתושבי הגולן, שצרח עליי בטלפון: "מה אתה מפרסם את החמאסניק הזה". חמאסניק, הוא העז לכנות אותו בעזות מצח.
הוא כינה אותו כך בשל הקשרים שרקם עם בכירים בחמאס, מתוך אמונה שהדרך היחידה לשלום בין העמים היא שלום דתי, שאותו יובילו אנשי הדת משני הצדדים, סביב אמונת הייחוד המשותפת לשתי הדתות.
כמובן שהייתה זו אמונה נאיבית מאין כמותה. היא הייתה אולי אפשרית אילו בצד השני היו פרומנים כמותו. אך לא זו בלבד שהוא לא מצא שם ולו בדל פרומניות, הוא לא מצא עוד פרומן גם בצד היהודי. אם אינו מצליח לרתום את אנשי הדת שלו למיזם (אם כי הצליח לעתים לרתום אחדים מהם, כמו למשל הרב הראשי בקשי דורון ליוזמות נקודתיות), איך יצליח להגיע להסכמה עם אנשי הדת המוסלמית? הרי עם בני דמותם של אותם חמאסניקים בקרב הרבנים היהודים (אמנע מאזכור שמותיהם, אך אני מניח שהקורא הבקיא יודע למי כוונתי) הוא לעולם לא היה מצליח להגיע להסכמה כלשהי. עם השייח' יאסין ושכמותו הוא יצליח? בתמימותו, הוא לא הבין שהוא רק נותן להם הכשר תדמיתי ובכך משרת אותם.
אולם את המגעים עם אנשי חמאס ואש"ף הוא ניהל כיהודי, ישראלי וציוני פטריוט, אוהב הארץ, מתוך כוונות טובות. הוא לא עשה הנחות כלשהן לחמאס על רצחנותו, אלא הישלה את עצמו שניתן להפוך אויב לאוהב. "אלוהים יכניס אותך לאש הגיהינום וישרוף אותך, כי אתה הורג נשים וילדים", צעק באחת הפגישות על השייח' יאסין.
איש מלא סתירות
לאחרונה, יצאה לאור ביוגרפיה על הרב פרומן, מאת מורדי מילר – "האדמו"ר מתקוע". פרומן היה תושב תקוע שבמזרח יהודה, בגוש עציון. הוא היה לאורך עשרות שנים, עד יומו האחרון, רב היישוב ומנהיגו הרוחני. כן, ה"סמולן" הזה היה מתנחל. מתנחל, שלצד מאבקיו למען שלום עם הפלשתינאים ותמיכתו במדינה פלשתינאית (שבה יחיו יהודים כמיעוט שווה זכויות), הוא נאבק למען התנחלות בכל רחבי יהודה ושומרון, נגד עקירת יישובי סיני ונגד עקירת גוש קטיף. הוא השתתף בעליות בלתי לגליות של יישובים ביו"ש, הן במאבקים של "גוש אמונים" בשנות ה-70', אך גם בשנות ה-90', בתקופת אוסלו. אשתו טענה שהסרטן אכל אותו בגלל ההתנתקות. כשמדובר באיש מלא סתירות כל כך, וגם בדמות צבעונית כל כך, אין פלא שהביוגרפיה שלו מרתקת.
אין זו הסתירה היחידה. לא בכדי, בחר הרב פרומן לתקוע את יתדו בתקוע. הוא עשה זאת בשל היותה יישוב מעורב של חילונים ודתיים. הוא האמין מאוד בחשיבות החיבור בין חילונים ודתיים, והוא אף הטיף לבני שיחו החמאסניקים לעשות שלום עם הפלשתינאים החילונים. ככל שהיה איש של קירוב לבבות עם חילונים, הוא היה קנאי דתי, איש של חומרות קיצוניות ולאכזבתי, למדתי שהוא היה קנאי בעמדה קיצונית ביותר נגד הלהט"ב.
פרומן היה אדם מיוחצן מאוד בהתנהלותו. הוא נהג ללכת כשתפילין מעטרים את זרועו וראשו, לא רק בתפילת שחרית, אלא בפעילויות, בפגישות, בהפגנות. הוא נהג לעתים, פתאום, ללא כל הקשר, לעמוד לפתע, לשאת את ראשו לשמים, לפרוש את כפותיו לצדדים ולקרוא קריאת שמע בקול גדול. בעליות, לאורך עשרות שנים, ל"מאחזים וגבעות, בראשי הרים ובאישון ליל, היה מגיע, מנשק את האדמה, נושא כפיים, מתפלל. אהבת האדמה, ארוטית ממש".
לעתים, תיאורי התנהגותו, הבזה למוסכמות חברתיות, והאנטי בורגנות שלו, הזכירו לי דווקא את האיש שצעק עליי על שנתתי במה ל"חמאסניק הזה". ברור שהתנהגותו, שהביכה לא אחת את ילדיו, וכן העובדה שלמד תורה כמעט 24 שעות ביממה, גם בזמן ארוחות משפחתיות, בנסיעות באוטובוס, וגם הקשר עם ילדיו היה בעיקר של לימוד ולא קשר הורה-ילד רגיל, לא תמיד היו קלים לילדיו ולמשפחתו, הגם שאהב את משפחתו אהבת נפש וכך גם משפחתו אותו. אך לא בכדי, דווקא בני משפחתו צוטטו בספר במונח "משוגע איש הרוח".
בערוב ימיו – קונצנזוס
הקושי היה גם בשל פועלו הפוליטי, שעורר עליו את זעמם של בני המיליה החברתי והדתי שלו, בוגרי ישיבת מרכז הרב, אנשי יש"ע וגם אנשי תקוע, שלא אחת הפגינו נגדו, הפריעו לשיעוריו, רגמו את ביתו באבנים. גם אחד מבניו הפגין נגדו. קל, זה לא היה.
לעתים, טענו נגדו שהוא מתחנף לשמאל… מתנחמד לחילונים, אך זה לא נכון. ההפך הוא הנכון. בעמדותיו הרדיקליות, אך הסותרות זו את זו בתפיסה המקובלת (אם כי מבחינתו הן ביטאו שלמות של אחדות ההפכים), הוא היה ההפך מטפלון, כי הוא רב עם כולם ובראש ובראשונה, עם אנשיו. אך היו לו חברי נפש, על אף היריבות, כדוגמת חנן פורת.
רק במחלתו, לקראת מותו, הרב פרומן הפך לקונצנזוס. כל המחנות שאליהם השתייך ועמם התקוטט, הכירו בצדדים הטובים באישיותו, מבחינתם. הוא הוקף באהבה. הוא ערך בתקוע וברחבי הארץ התוועדויות מעין-אדמו"ריות, לבוש בקיטל לבן וראשו מעוטר בשטריימל לבן וחרף מחלתו, עיניו בוהקות, פניו מפיצות אור ודמותו אפופה נהרה ולצדו אמנים כאהוד בנאי, אביתר בנאי, ברי סחרוף ואחרים.
הוא הרביץ את תורתו, הם ניגנו ושרו והוא ערך טקס של מחיאות כפיים בצוותא, כשמחיאת הכף היא חיבור של יד ימין עם יד שמאל, היוצרת את המילה "ידיד". הייתי בשני אירועים כאלה, עם הרב פרומן ואהוד בנאי והייתה שם אווירה של קדוּשה, האווירה הייתה מיסטית ודמותו עוררה השראה. לאירועים הללו, נהר קהל מכל רחבי הקשת הדתית-חילונית, הפוליטית והחברתית.
הלווייתו קיבצה את כל הקצוות הללו. רק הוא יכול היה לחבר בהלווייתו את איש המחתרת היהודית, יהודה עציון, שתכנן לפוצץ את המסגדים על הר הבית, עם מזכ"ל שלום עכשיו, את אנשי ישיבת מרכז הרב עם שנואי נפשם ההיסטוריים – נטורי קרתא, אנשי דת יהודיים ומוסלמים מתונים וקנאים.
איחוד הסתירות
מורדי מילר השכיל לתפור ביד אמן את הביוגרפיה של הרב פרומן, באופן השוזר את ציר פעולתו החברתית והפוליטית עם הציר הרוחני של גיבוש תורתו, החל בנעוריו כחילוני ב"נוער העובד והלומד", דרך ישיבת מרכז הרב, לימוד תורת הרבנים קוק, לימוד תורת ברסלב ולימוד ספר הזוהר.
בשבועות האחרונים, קראתי את הביוגרפיה של יריב בן אהרון ואת האוטוביוגרפיה של צביקה צמרת. בשני הספרים, מילא הרב פרומן תפקיד בחיי הגיבורים. שבתי ופגשתי אותם בספר הזה, כמי שמילאו תפקיד בחיי גיבורו.
אסיים בסיפור מתוך הספר: "בכינוס לאנשי רוח בבית הנשיא, בנושא יחסים בין דתיים וחילונים, מנחם נשא דברים. אלא שלהפתעת הכול, נמנע מהרצאה סדורה. במקום זאת, כך הודיע, יספר סיפור ולא זו בלבד, אלא שאת הסיפור כתב הוא עצמו. האזינו הכול. פתח מנחם את פיו ונשא משלו. משל הפרפר והמכשף. במשל, מבקש המכשף לשכנע את הפרפר לחתור את גופו – 'התולעת' – ולהפרידו מן הכנפיים. לטענתו, חיבור הגוף והכנפיים טומן בחובו סתירה מובנית. הכנפיים מבקשות לעוף אל המרחב החופשי, ללא מחויבות, ואילו הגוף יונק מן הפרח ובמהותו מסתגר. חתך המכשף את הפרפר והמיתו. התעורר הפרפר מן החלום. פנה מנחם את הקהל בבית הנשיא בשאלה: אולי נתעורר מהחלום כולנו?
"הדתיים, הסביר, מייצגים את התולעת ואילו החילונים מייצגים את כנפי החופש. הפרדת הדתיים מן החילונים, כהפרדת האיש מן האישה, יולידו מוות רוחני. יחד, באיחוד הסתירות, יקום יצור מופלא: 'פרפר האמונה' שמו. מבחינה רציונלית, צודק המכשף, אמר מנחם. איש ואישה שונים במהותם זה מזה וכך גם הדתיים והחילונים. הפער נראה בלתי ניתן לגישור. זוהי התהום. זהו החלל הפנוי. זהו המרחב שעליו אמרו חז"ל שאם זכו איש ואישה 'שכינה ביניהם'. ביניהם ברווח שבין הדברים, כברווח שבין האצבעות, שם מופיעה השכינה ומחברת באופן מופלא את הניגודים. ללא אמונה, נותרים אנו עם הקריאה ששם סארטר בפי אחד מגיבורי המחזה 'בדלתיים סגורות' [מנחם היה גם חובב תאטרון ומחזאי. א.ה.]: הגיהינום הוא הזולת. בעזרת האמונה לומד האדם להתחבר לדברי הלל הזקן: 'ואהבת לרעך כמוך'".
מורדי מילר, "האדמו"ר מתקוע – סיפורו של הרב מנחם פרומן", ידיעות אחרונות ספרי חמד, ישראל, 2025. 238 עמ'
