ברזני אמר לחברי מזכירות הקיבוץ שצריך להתפנות: "אני יודע שתרצו גם הפעם לעשות את ההפך, אולם אני חייב להזהיר אתכם שהפעם, זו איננה עוד הפגזה, אלא משהו חמור בהרבה"
מאת: שמעיה הרשקוביץ, רמת מגשימים
בספטמבר 1973, חזרתי מהלימודים והתחלתי לבנות עוד שני מאגרי מים וגם גויסתי לחטיבת הגמ"ר (הגנה מרחבית) 820, החטיבה בה שירתי במסגרת המילואים.
ביום שישי, ה-5 באוקטובר 1973, פנה אליי מפקד ההגמ"ר, צביקה ברזני (בר) והורה לי לסלק ממאגר "בוטמיה", הסמוך לגבול, ליד תל פארס, טרקטור D9 שעבד באחריותי. ביום שישי, מפעילי הציוד לא היו במאגר וה-9D נשאר באתר. שעה אחרי ההוראה לפינוי הטרקטור, פנה ברזני למזכירות בדרישה לפנות את הקיבוץ מכל תושביו.
"אני יודע שתרצו גם הפעם לעשות את ההפך", אמר לחברי מזכירות הקיבוץ, "אולם אני חייב להזהיר אתכם שהפעם, זו איננה עוד הפגזה, אלא משהו חמור בהרבה. אינני יכול להתחייב שנוכל להציל אתכם! אני דורש שתפנו את הנשים ואת הילדים לקיבוץ בית השיטה. אנשי בית השיטה כבר ארגנו לכם מגורים זמניים והם מחכים לבואכם. אספק להם מיד אוטובוסים ואתם הגברים, תישארו בקיבוץ ותחכו להוראות".
בבית השיטה, כבר התקבלה בקשת צה"ל להתארגן לקליטת הילדים והנשים ממרום גולן וזאת, יום לפני מה שהוגדר כ"מלחמת פתע" של הקואליציה הערבית.
מזכירות מרום גולן הביאה את הבשורה לחברים והניחה, שכפי שהיה בעבר, תתקבל הוראת הפינוי בסירוב. כך קרה. חברי הקיבוץ נטו להקל ראש. הם לא האמינו שההתרעה רצינית והיו גם שיצאו לטייל בבוקר שבת ברכב של הקיבוץ. ויכוחים מילאו את השבילים ואת חדר האוכל: "בשביל מה לרדת לבית השיטה בגלל עוד הפגזה? הרבה יותר פשוט להיכנס למקלטים, עד צפירת ההרגעה".
לבסוף, הטיל מפקד הגמ"ר ברזני את מלוא כובד משקלו. הוא הזעיק שוב את יהודה הראל שהיה מזכיר הקיבוץ באותו הזמן לבסיס האוגדה והבהיר ביתר תוקף ש:"הפעם, זו מלחמה ואני לא אחראי להגן על חברי הקיבוץ, אם לא יישמעו להוראה ובגלל זה נשים וילדים ייהרגו, או יילקחו בשבי".
ברזני הודיע שהאוטובוסים יגיעו לקחת את הנשים והילדים בשעה 13:00 ועד אז, כולם צריכים להיות מוכנים. נוכח האיום הזה, החברים קיבלו את הדין. כולם החלו להתכונן לפינוי וארזו כל מה שחשבו שיזדקקו לו. אימא חיסלה, ארזה והורידה למקלט חומרים חשובים מהנהלת החשבונות, כשהילה איתה. יהב וגלית היו בבתי הילדים.
באורח פלא, הגיע למרום גולן כתב רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, שהריח חדשות והגיע מירושלים. בכתבה ששודרה למחרת בארה"ב, נראתה אימא, נושאת על ידיה את הילה בת השלוש, שנתלתה עליה וסירבה להיפרד ממנה.
מלחמה ופינוי
האוטובוסים באמת הגיעו בשעה 13:00, אבל הנשים והילדים לא הספיקו להתארגן ולעלות עליהם. עם הגעתם, הופיעו מיגים סוריים בשמים והטילו פצצות ליד הקיבוץ והחלה הפגזה, במקביל. כולם מיהרו בריצה למקלטים. למרבה המזל, מטרת ההפצצות הייתה תל אבּוּ נִידַה השכן (או אביטל, בשמו המעוברת), ששימש כמוצב האזנה, תצפית ומכ"מ של צה"ל והיה ממוקם מעל מרום גולן, במרחק קילומטר לערך מהקיבוץ, בקו אווירי. המטוסים שחררו בסביבת המוצב פצצות במשקל גדול, אך הם פספסו והפצצות נפלו בשוליים. בקיבוץ, נפגעו קלות מבנה אחד או שניים מפגזי תותחים שנורו במקביל להפצצות. גלית ויהב שהו במקלטים המחוברים בשרוול בטון לבתי הילדים שלהם, והילה, שבאותו יום סירבה להיפרד מליאורה, נשארה אתה במקלט.
בשעה 18:00 לערך, כשהיום נטה להחשיך, שככה ההפגזה ובאמצעות הקשר, הועברה ההודעה למהר לאוטובוסים. הנשים והילדים יצאו לדרך באיחור של חמש שעות והתפנו אל הקיבוץ המארח בית השיטה. שם התקבלו באהבה בבתי הילדים של הקיבוץ, שפונו כדי לארח את ילדי מרום גולן ואת האימהות. אנחנו, הגברים, יצאנו בחצות ממרום גולן לקיבוץ הגושרים, בהוראת ברזני וחיכינו להוראות. כשעזבנו בחצות, שמענו את חריקת השרשרות של הטנקים הסוריים שהגיעו לשדות קיבוץ אל-רום, שגם הוא פונה מכל תושביו.
הטנקים הסורים נעצרו במרחק כמה מאות מטרים מהצומת, שם נתקלו בכוח השריון של צה"ל בפיקודו של אביגדור קהלני שעצר אותם…
יומיים לאחר הפינוי, גברי הקיבוץ שלא היו מגויסים ליחידות שלהם, חזרו למרום גולן. נשאנו נשק והיינו ערוכים להגן על המקום במקרה שיותקף על ידי חיל הרגלים הסורי שהיה במרחק שלושה ק"מ מהקיבוץ בקו אווירי. בעמק הבכא, היו כ-450 טנקים סוריים, שנעצרו ונוצחו על ידי קומץ הטנקים הישראליים בפיקודו של קהלני. הילדים והנשים, נשארו בבית השיטה במשך שלושה שבועות והילדים פוזרו בבתי הילדים. בתקופה זו, ספג קיבוץ בית השיטה אבדות גדולות. 12 חברים ובנים נהרגו במלחמה. האווירה הייתה קשה ובכל רגע שרר פחד על הגעת מודיע צה"ל עם בשורת איוב.
טראומה ואבל
בינתיים, נאלצנו גברי מרום גולן להגן על הקיבוץ מחיילי צה"ל, שפשטו על הקיבוץ והיו ביניהם שפירקו דלתות, בזזו והרסו. כך היה, עד שהגיעה אוגדה אחרת למקום, בפיקודו של רפאל איתן (רפול), שהכניס סדר בדברים. באותה תקופה, סופק החשמל בקיבוץ על ידי שני גנראטורים גדולים, שהפעלתם פסקה בימי המלחמה וכל המזון במקררים התקלקל והעלה סירחון. קיבוץ מרום גולן חובר לרשת החשמל הארצית מאוחר יותר.
במלחמת יום כיפור, ספג קיבוץ מרום גולן מכה קשה. במהלך הקרבות, נהרגו ארבעה חברי משק מרכזיים: השכן שלנו אברמל'ה, שהיה מנהל המחצבה, מנצ'י מרכז המטע, מנחם אודם, מרכֵּז המסגרייה, שהיה בעלה של ציפי, חברה טובה של אימא וקובי, חבר שלי, שעבד עמי בצוות הפלחה.
הטראומה הייתה גדולה וחברי מרום גולן, אותם חברים שסירבו להתפנות מהקיבוץ "רק בגלל עוד הפגזה", היו האחרונים מיישובי רמת הגולן שהשתכנעו להוציא את ילדיהם משינה קבועה במקלטים ולחזור לשגרה, הרבה אחרי שהוכרזה הפסקת האש, באפריל 1974 ומלחמת יום כיפור הסתיימה.
מלחמת יום כיפור הסתיימה באוקטובר והפסקת האש נחתמה באפריל. עד אפריל לא פסקו ההפגזות וגם כשהשקט חזר, הושארו הילדים במקלטים ימים רבים. המקלטים של בתי הילדים היו מסודרים וערוכים לשהייה ממושכת. רמת המיגון תפקדה בסדר. אומנם פגזים סוריים פערו חורים בתקרות כמה בתים, אך פגזים שנפלו על מקלטים לא גרמו נזקים.
