מכונות של מלחמה

האימונים והפעילות בשירות הצבאי הפכו אותם למכונות של מלחמה. כשהשתחררו, חיו שנים בתחושה שהכול בסדר, למרות שבתוכם הרגישו שמשהו ממש לא בסדר. סיפורו של הלום קרב


רונן צדוק, בן 50, נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב. רבים מכירים אותו מהנגרייה שלו בנוב. הוא אוהב את העיסוק ביצירה ובבנייה. לימים, אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה. רונן גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי, שעם השנים, התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון, למד בחורב“, משם, המשיך לישיבתעטרת כוהנים“.

לקראת הגיוס לצהל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.

רונן: “הייתי הילד של אימא והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכל. הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד, לצורך שלי ולאמונה שאני צריך להיות לוחם. בשל בעיות ברגליים, ויתרתי על מטכל והתגייסתי לדובדבן‘. בבית, לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים. היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות, החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם. היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי מול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד.

היום, אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות כזאת, אתה כולך שם, מסתער. אבל עם הזמן, נעשה  אדיש לירי ורובים ואף הופך לנטול פחדים. משהו באישיות משתנה.

בהמשך השירות, יצאתי להדרכה וחזרתי לעסוק באבטחה בשבכ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת, עולם שרובנו לא מודעים אליו ולא יודעים עליו. לאורך כל הדרך, בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי. בבית, לא שיתפתי, כי היו די נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי ופשוט לא שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי וכל השנים, בכלל לא התעסקתי בזה“.

נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר. בכל מקום שהלכתי, הייתה לי הרגשה שרודפים אחריי, שמישהו עוקב אחריי. שמתי לב שלעתים יש לי תגובות לא פרופורציונליות לאירועים בחיים

סטרס תמידי

רונן: “ככה המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן. פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר. בכל מקום שהלכתי, הייתה לי הרגשה שרודפים אחריי, שמישהו עוקב אחריי. הייתי מגיע הביתה, אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, הייתי נכנס לפני כולם, לוודא שאין אף אחד. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין גוקים ועקרבים. שמתי לב שלעתים יש לי תגובות לא פרופורציונליות לאירועים בחיים. חייתי במין סטרס תמידי. אחרי השירות, גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם, הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם, מדבר עם אנשים, ככה לבד, בלי נשק ובלי פחד. היום, אני מבין שזה קצת לא נורמלי. אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים, אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי“.

הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם, גם אצל רונן צדוק. הקורונה הביאה אותו למחשבות, להסתכלות מחודשת על חייו. כשבאמצע החיים, הכול נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו, שהדליקו אצלו נורות אדומות. כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן איזה אסימון.

מסעבשביל המחר

רונן: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו. הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסטטראומה, אפילו התעקשתי שאני לא. חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך, שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר, כשאתה מחפש ומבקש, הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמידובדבן‘, מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותתבשביל המחר‘, שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני, בדקה ה-90, אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30. רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן‘, מכל מיני יחידות. אני הייתי הקשיש בחבורה.

המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף. הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסטטראומה נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג, שהשפיעו עליי

המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף. הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסטטראומה וגם אם אני נשוי עם ילדים ולכאורה הכול תקין, והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג, שהשפיעו עליי ועל שגרת היוםיום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי, כחייל צעיר, לא הייתה תמיכה משפחתית וחברתית ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה, לעטרת כוהנים‘, וקצת שיתפתי את אחד הרבנים הוא אמר לי: ‘גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדיאל תדאג, אצלך הכול בסדר. לא יקרה לך כלום…’. חייתי שנים בתחושה שהכול בסדר, למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר והדחקתי. התעלמתי ולא חיברתי.

אחרי המסע עם עמותתבשביל המחר‘, כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסטטראומטיות, ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהן, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים, כדי להביא את זה למודעוּת ולסדר היום“.

נוטרה

רונן הבין שהנושא כל כך חשוב, ושסרגלהמדד של פוסטטראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה, כמו איציק סעידיאן.

כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות, לעודד שיתוף בחוויות, בזמן החופשה בבית.

רונן: “אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן, ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמתי, לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם. המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים, זה מסוכן“.

בנוסף לכך, רונן החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים, ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. את הפיילוט הראשון לתכנית הוא עשה לפני כחודשיים. המסע השני מתרחש ממש בזמן סגירת הכתבה ויש כבר תאריך למסע שלישי. הרבה גברים חוששים לפתוח ולשוחח על העבר, על הקושי וכשהם מגיעים למסע כזה, משהו בהם נפתח.

הפרויקט נקראנוטֵרה” – סוכת השומר בכרם , הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו.

המסע הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. המסע משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב וכל אלה מסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע, משליכים המשתתפים את מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים ומקבלים כלים והכוונה להמשך.

הפיילוט היה מדויק ומוצלח ובסופו, יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם. הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה. הם זקוקים לזמן, להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק וגם לבכי. השחרור, באווירה הרגועה של המרחבים והטבע בגולן, עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע דומה הם כר מעולה להצלחת התהליך.

המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חדפעמי. צריך להבין שזו התחלה של תהליך ומסע אל עצמך לצרוך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים, גם אחרי 30 שנה, בבית, בחברה, בעבודה

המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חדפעמי. צריך להבין שזו התחלה של תהליך ומסע אל עצמך לצרוך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים, גם אחרי 30 שנה, בבית, בחברה, בעבודה ובסיטואציות יוםיומיות. אם מודעים להם ומטפלים בהם, איכות החיים עשויה להשתפר מאוד.

הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו. הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות והרבה ארגונים שעוסקים בכך

ערב יום הכיפורים, כשנספר לילדינו את ההיסטוריה ונשזור בה את מלחמת יום הכיפורים, נדע שיש רבים שנפצעו בנפשם במלחמות ישראל, בפעולות ובמבצעים וחשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך.

כתיבה וחתימה טובה

אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
אירועים שיתקיימו ב 1st יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th יוני
אירועים שיתקיימו ב 6th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th יוני
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?