המושגים "עלייה" ו"ירידה" אינם טופוגרפיים, אלא מוסריים, רוחניים, תרבותיים. עבור היהודי, ארץ ישראל נעלה על כל הארצות. למה? כי היא מולדתו. 82,000 ישראלים ירדו מהארץ בשנת 2024

כ-82,000 ישראלים ירדו מהארץ בשנת 2024, השנה הקשה כל כך, לאחר טבח השבעה באוקטובר.

אין זו הפעם הראשונה שבשעת משבר לאומי גוברת הירידה מהארץ. כך היה במיתון הגדול באמצע שנות השישים. כך היה בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי הכבד שפקד את המדינה. ראש הממשלה, יצחק רבין, גינה אז את היורדים וכינה אותם: "נפולת של נמושות". היום, אמירה כזאת לא הייתה "עוברת", שכן אינה "פוליטיקלי קורקט" ואף מנהיג לא היה מעז לומר אותה ובאמת, אף שרבין אמר את הדברים מדם לבו, גידופים מצד ראש הממשלה אינה הדרך הנאותה להתמודד עם התופעה. בכל זאת, הלגיטימציה לתופעה, כולל ההימנעות מהשימוש במושג ירידה ("כי אסור להיות שיפוטיים") והמרתה במושגים המכובסים – "הגירה", או "רילוקיישן", מטהרים את השרץ ויוצרים לגיטימציה לירידה.

כן, מותר להיות שיפוטיים. יהודי שעובר מארה"ב לקנדה הוא מהגר. הוא היגר מגולה לגולה. יהודי שעובר מארה"ב לישראל הוא עולה. הוא עולה מן הגולה למולדת. יהודי שעובר מישראל לארה"ב הוא יורד. הוא יורד מן המולדת לגולה. המושגים עלייה וירידה אינם טופוגרפיים, אלא מוסריים, רוחניים, תרבותיים. עבור היהודי, ארץ ישראל נעלה על כל הארצות. למה? כי היא מולדתו.

אליטה משרתת

המדאיג ביותר בגל הירידה הוא הירידה בקרב אליטות חברתיות. רבות דובר על הירידה בקרב הרופאים. אליטה היא תופעה חברתית חיונית ביותר. האליטה מובילה את החברה, מחזקת אותה, מקדמת אותה. אבל האצילות מחייבת. גם מעמד האליטה מחייב. הציפייה מאליטה היא להיות אליטה משרתת. אליטה משרתת מעמידה את יכולותיה לקידום המדינה ולחיזוק החברה והיא משרתת ללא תנאי. רופאים המאיימים בירידה מהארץ, או היורדים מהארץ, הייטקיסטים המאיימים בהוצאת הכספים מהארץ, או מוציאים את הכספים מהארץ, טייסים המאיימים בסרבנות וטוב שלא מימשו את האיומים, אינם נוהגים כאליטה משרתת, אלא כאליטה מפונקת ומנוונת, כישראלים על תנאי; כל עוד המדינה פועלת על פי דרכם. אליטה משרתת היא אליטה של "אין לי ארץ אחרת". יש לכם ביקורת על המדינה? ביקורת היא דבר חשוב מאוד, בפרט אם היא צודקת, ולפחות בחלקה היא צודקת מאוד. אדרבא, פעלו לתיקון הראוי לתיקון. היאבקו בצורה לגיטימית נגד מה שאתם מתנגדים לו. אבל הכול כפוף ל"אין לי ארץ אחרת". כן, "גם אם אדמתי בוערת". בוערת? כבה אותה. אל תברח.

ישראל צריכה לשאוף להיות מדינת מופת, שתהיה אבן שואבת ליהודי העולם כולו וקודם כול לאזרחיה. ברור שפגיעה בדמוקרטיה, כמו זו שמובלת בידי הממשלה הנוכחית, פוגעת בכך וראוי לצאת נגדה ונגד מדיניותה. אבל ביקורת שאינה באה ממקום של מחויבות מוחלטת למדינה ולארץ, לחיים בה, להקמת משפחה בה ולחינוך הדורות הבאים לחיות בה ולהיות מחויבים לה ללא תנאי – היא ביקורת שלא ראוי להטות לה לאוזן, כי היא מקעקעת את הבסיס שעליו אנו חיים.

המחויבות ללא תנאי למולדת ולמדינה, צריכה להיות בסיס החינוך, כבר מגיל הגן. זו מחויבות שאינה תלויה בדבר, בדיוק כמו מחויבות למשפחה.

המולדת היא אימא

שנים אחדות לפני הצהרת בלפור, שאל חבר בבית הלורדים הבריטי את פרופ' חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ולימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל: "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?" ויצמן ענה: "זה כמו שאשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30 קילומטר בשביל לבקר את אימא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך".

הוא לא אמר שאימא שלו היא "האימא הכי טובה בעולם", אלא שהיא אימא שלו והמחויבות שלו אליה אינה תלויה בדבר. למה? כי היא אימא שלו. כך גם המולדת. תפקידנו הוא לפעול שתהיה הטובה, היפה והצודקת בעולם, אך המחויבות שלנו אליה אינה מותנית בכך ואינה תלויה בדבר.

מחויבות נפשית ורגשית בלתי מותנית של כל יהודי, ובטח של כל יהודי ישראלי, לארץ ישראל ולמדינת ישראל – זו הציונות.

ויצמן לא היחיד שדימה את זיקתו כיהודי לארץ ישראל, לזיקתו של אדם לאמו. בשנת 1930, כתב המשורר והפזמונאי יעקב אורלנד את השיר "אנחנו שרים לך":

אֲנַחְנוּ שָׁרִים לָךְ, מוֹלֶדֶת וָאִמָּא,
אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים לֶעָמָל.
כָּל עוֹד הָאֵשׁ בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
מִפִּינוּ שִׁירֵךְ לֹא יֶחְדַּל.

בָּרַחְנוּ מִנֶּכֶר בְּעֹנִי, בִּבְלִי מַה.
שָׁמַרְנוּ תִּפְאֶרֶת רַק לָךְ.
אֲנַחְנוּ בָּנִים רַק לְאִמָּא, לְאִמָּא.
אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ שֶׁלָּךְ.

זִכְרִי כִּי נִשְׁבַּעְנוּ לָלֶכֶת קָדִימָה,
לִבֵּנוּ יְגַל לָךְ הַסּוֹד.
אֲנַחְנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב אוֹתָךְ, אִמָּא.
אֲנַחְנוּ רוֹצִים בָּךְ לִחְיוֹת.

עַל תְּכֵלֶת שָׁמַיִךְ הַבִּיטִי נָא, אִמָּא,
פּוֹרְחִים עוֹד כְּרוּבֵי הַחֲלוֹם.
אַתְּ לֹא תַּאֲמִינִי, אוֹתָךְ כִּי נָשִׂימָה
מוֹלֶדֶת עָמָל וְשָׁלוֹם.

ב-1935, הלחין את השיר דוד זהבי והשיר קיבל מעמד כמעט המנוני בתנועת "הנוער העובד".

יסוד לאומי קרקעי וארצי

37 שנים מאוחר יותר כתב יענקל'ה רוטבליט את השיר "אימא אדמה". המוזיקאי מיקי גבריאלוב שהה אותה תקופה באנגליה. הוא חש געגועים עזים לישראל וכתב את המנגינה הזאת. הוא שלח אותה לרוטבליט ולטענתו, המילים שכתב רוטבליט היטיבו לבטא במדויק את רחשי לבו.

הזיקה הנפשית, הרגשית, לאדמת המולדת, אינה באה לידי ביטוי רק בשירים. יעקב חזן, המנהיג המיתולוגי, לצד מאיר יערי, של "השומר הצעיר", הקיבוץ הארצי ומפ"ם, נהג לספר שבהיותו בהכשרה בכפר באירופה, בין פולין לבלארוס, ראה בערב את בעל החווה שוכב על האדמה ומניח עליה את אוזנו. הוא שאל אותו "מה אתה עושה?" ענה לו בעל החווה: "מקשיב לאדמה. היא מדברת אליי". חזן מספר שגיחך על השטות הזו. אמר לו בעל החווה: "תנסה בעצמך. שים אוזן על האדמה, אולי היא תדבר גם אליך". חזן הניח אוזן ואמר: "אני לא שומע כלום". ענה לו בעל החווה: "האדמה לא שלך, לכן היא לא מדברת אליך" וכאן חזן סיים את הסיפור באמירה: "ומאז שהגעתי לארץ ישראל, אני נוהג מדי פעם להניח אוזן על האדמה, והיא תמיד דיברה אליי".

בשיח העכשווי, דיבורים על מחויבות בלתי מותנית למולדת, מתויגים כמשויכים ל"ימין", או לדתיים. אבל כל הציטוטים שהבאתי הם של אנשים שאינם עונים להגדרות הללו. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, (1865-1921), שנחשב לאבי החילוניות העקרונית, אפילו האנטי-דתית, ביטא יחס של מחויבות בלתי מותנית למולדת ואף ביסס את החילוניות היהודית על הקשר הפיזי לאדמת ארץ ישראל, כתחליף לזיקה הרוחנית לדת.

במסתו "בחומר וברוח", הוא כתב: "אין קודש בלא חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שם בימות החול המה חיים כלכליים עבריים וארציים, כלומר, ארציים עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם. הדתיים שלנו ידעו, כי תורת משה תכונן כל חוקיה על הארץ ועל פרי הארץ ועל החיים בארץ; וגם המצוות, שעל פי דין אינן תלויות בארץ, ניתנו בארץ וכוחן בארץ. תרבות רוחנית וחָמרית, לאומית-עצמית, לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלי באר חברתית תולדתית-מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אומנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות לו בשמים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חמרי-ארצי-נפשי וקשור ותלוי בחמרו ובארצו ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ, ואם לא ישבנו תחת גפננו וּתאנתנו, חיינו על ידי זה, שקיווינו לישב תחתיהן באחרית הימים, ולוּ גם יהיה ביומו של משיח, אין נשמה בלי גוף ואין עם קיים לנצח בלי אדמה, בלי אדמה לשבת עליה".

אריק איינשטיין, הזמר ששר את "אימא אדמה", תיאר בשירו, שכתב ושר, "יושב בסן פרנציסקו על המים" את היופי הנפלא שנגלה לנגד עיניו בסן פרנציסקו, ועל חוויית הצפייה במשחקי הכדורסל של ה-NBA. ואז… "פתאום אני רוצה הביתה/ חזרה אל הביצה / לשבת בכסית ולצחוק עם מוישה ועם חצקל.// תן לי חתיכת תבור/ תן לי חתיכת כנרת/ אני אוהב להתאהב/ בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת".